דומה כי העיר המתוארת בשיר אינה קיימת במציאות, אלא בדמיונו של המשורר: עיר גדולה בה מהלכות ספינות, משל היו בני אדם. ואכן מיד "מדייק" המשורר ואומר: "סְפִינוֹת רַבּוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים", משל היה כל אדם ספינה, המשוטטת בים-עיר של עצב. בפועל, על דרך ההקצנה, המשורר מצייר תמונה עגמומית של עיר גדולה, שבה הזמן כמו עצר מלכת, עולמה – עולם של ניכור, של אדישות אנושית כלפי עצמה וכלפי הסובלים ממנה. המטאפורה של ספינה מעצימה את רעיון הבדידות אנושית, שכן כל ספינה מפליגה לבדה, כיחידה אוטונומי, כמעט מנותקת במהלך הפלגתה. הקשר עם ספינות אחרות ועם החוף מועט ורחוק (לכן היא עלולה לטבוע בטרם תושט לה עזרה). העיר, כמו הים שמקיף אותה, עמוסה בעצב גדול.

התקשורת החסרה מתוארת ככתיבה שלא נכתבת, כיד שלא עוברת על פני המחברת, הדוור שלא מביא את המסר, את המכתב המקשר בין בני אדם, אלה מרמזים על אי-יכולת לפתח קשר אמיתי בין האנשים, וגם על מחסום כתיבה של משורר או סופר.

עוד מחזקת את תחושת הסטטיות והניכור, ומרמזת על היעדר של שינוי וחידוש – החזרה על "וְאֵין פְּנֵי הָאֲנָשִׁים מְפָרְשִׁים". אפשר בדוחק למצוא במשפט, ובעיקר במילה מְפָרְשִׁים – רמז להיעדר מִפְרָשִׂים של ספינה, שהם "פניה" הבולטות, המאפשרות תנועה והגעה לחוף מבטחים, וזאת בתנאי שהן מלאות ברוח, או אם תרצו – ב"נשמה". אך הפנים, מקור לביטוי פנימי, ל"רוח האדם", נותרות אטומות. תחושת אדישות חודרת את כל מרכיבי העיר ואנשיה.

עם זאת, דווקא בשעה של ערב, הסיסים – ציפורים הנודדות בשמיים – פורצים אל העיר. השריקות הרמות שלהם מביאות עימן נגיעות של תנועה, פעלתנות, חיים. לכאורה, הם מבשרי תקווה. התנועה בשמיים מסמלת את האפשרות לשינוי, להתרוממות, ולמעבר מחוסר המשמעות המוחלט לעבר החופש. אך דווקא בני האדם בעיר אינם מפרשים זאת כך. אולי משום שהסיסים מתאפיינים בכך שאינם נוהגים לנחות, הם נשארים מרוחקים, בלתי נגישים. חוסר היכולת של האנשים לקלוט את האותות שמביאים עימם הסיסים מעצים את תחושת הניכור והנתק הקיומי.

הדוור, שאמור להיות שליח מקשר בין בני אדם, הופך לאלגוריה לחוסר תקשורת. היד שאינה עוברת על פני המחברת מסמלת את הסטטיות שבה האנושות העירונית כלואה. כך, כל המסרים – הדוור, הסיסים, היד שלא כותבת – כולם מייצגים תקשורת שלא מצליחה להגיע ליעדה, רעיונות ורגשות שמאבדים את דרכם.

השיר מציג את העיר כמקום של סבל ושקט, אבל גם כזירת התנגדות לשינוי. המטאפורה  של הסיסים, שאינם מצליחים להקרין את שמחתם על פני בני האדם, מציבים את השאלה: האם האנשים מודעים לכך שהשינוי אפשרי, האם הם מפרשים את הופעת הסיסים כתקווה, והאם הם בכלל עוד מסוגלים להיפתח ולשמוע את השריקות הרמות סביבם?

וניתן לתהות על שמו של השיר. שמא "אינספירציה" היא שחסרה לאנשים ולעיר וחסרונה חוסם את התקשורת ביניהם, שבלעדיה אין חיוּת ואין יצירה. המחשבה היוצרת (והפרשנית) נעצרת. ושמא מתכוון המשורר גם לעצמו, כמי שמצוי בעיר "מתה", בודד ומבודד, ללא סביבה תומכת יצירה, ללא גירויים, והוא חושש גם מפני אובדן השראה ושיתוק של יצירתו. ואולי אינו חי בעיר הנכונה והמתאימה לו ולמאווייו, כזו שיכולה להזין את יצירתו?

ושמא הוא משליך את בדידותו, את העצב הפרטי שלו ו"מאשים" את המעצור בכתיבתו, על העיר ותושביה?