על מלחמה ואהבה

אבישי דדון-דווה

לֹא קָשֶׁה לַהֲרֹג אוֹתִי, קַל יוֹתֵר

לְהַטִּיל בִּי מוּם, לִגְרֹם לִי נֶזֶק

בִּלְתִּי הָפִיךְ. רַק לֶאֱהֹב קָשֶׁה.

קָשֶׁה אִם לֹא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי. צָרִיךְ לִבְחֹר מָה לֶאֱהֹב,

אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב בִּי הַכֹּל.

גַּם בַּפְּגִיעָה בּוֹחֲרִים אֵיבָר

אוֹ צֹמֶת רַכִּים בִּמְיֻחָד

וּבָהֶם מַכִּים.

כְּשֶׁאַתָּה נִפְרָד מֵחָבֵר

הוּא מַמְשִׁיךְ לִפְעֹם בְּךָ

מַרְגִּישׁ אֶת מִשְׁקָלְךָ כְּנֶגְדּוֹ

כְּמוֹ נֶשֶׁק עָלָיו מִזְּמַן הִזְדַּכֵּיתָ

שֶׁאַתָּה שׁוּב מְאַבֵּד

בְּמִגְדַּל שְׁמִירָה בִּלְבָנוֹן

שָׁעוּן בְּקָת פְּתוּחָה עַל הַקִּיר

וּמְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בַּחֲלוֹם.