על מלחמה ואהבה

אהבה ומלחמה בשירה    הערבית: דיאלקטיקה נצחית

 

                        

                            – מאת ד"ר דויד מנשה –

 

השירה הערבית, לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה, חקרה והעמיקה בקשר המורכב והטעון שבין אהבה ומלחמה. קשר זה מקבל משמעות מיוחדת בשפה הערבית, שבה המילים לאהבה (حب – חוּבּ) ולמלחמה (حرب – חַרְבּ) נבדלות באות אחת בלבד – האות ר' (راء). הִקרבה הלשונית הזו הפכה למקור השראה לשורה ארוכה של משוררים ערביים, שראו בה ביטוי עמוק למהות היחסים שבין שני הכוחות המנוגדים הללו בקיום האנושי.

המקורות הלשוניים והתרבותיים

 

בקובץ השירים "Arabic, between Love and War" מצוין במפורש: "בערבית, המילה ל'אהבה' (حب) קצרה באות אחת מהמילה 'מלחמה' (حرب)". קרבה לשונית זו שימשה מקור להרהורים פילוסופיים ופואטיים רבים. כפי שכותב שַאוּקי בזיע במאמרו "הלב בשפת המלחמה": "אם היו המילים המתקרבות בשפה הערבית נושאות דלאלות (יחסים סמנטיים) מתקרבות, על פי בלשן הלשוניות הידוע אבן ג'יני, אז הקשר בין האהבה והמלחמה המופרדים באות הר', לא היה עניין של מקריות טהורה בלבד, אלא מה שמסמן הדמיון החסר בין שתי המילים, מהתרכבות בדלאלה ובמשמעות".

ההתפתחות מן השירה הקדם-אסלאמית לשירה המודרנית

 

השירה הערבית הקדם-אסלאמית (الجاهلية – אל-ג'אהליה) התייחסה למלחמה ולאהבה בדרכים שונות מהשירה המודרנית. בתקופה הקדם-אסלאמית, המלחמה לרוב תוארה בהערצה כביטוי לגבורה שבטית. המשורר עַנְתַרַה אבן שַדַّאד, למשל, שילב בשירתו תיאורים חיים של קרבות וטבח לצד שירי אהבה סנטימנטליים לאהובתו עַבְּלַה. ביצירתו ניתן למצוא את אחת הדוגמאות המובהקות לשירה בדואית פגאנית המשלבת התפארות במעשי גבורה בקרב עם תיאורי אהבה רגשיים.

לאחר הופעת האסלאם, השירה הערבית השתנתה והפכה רוחנית ואצילית יותר. ההתייחסות למלחמה פחתה, אך אלה שעדיין כתבו עליה המשיכו לרוב לשבח אותה ולהציגה באופן רומנטי. רק בשירה הערבית המודרנית התחילה להופיע גישה אנטי-מלחמתית מובהקת, שקשורה במידה רבה למצב הפלסטיני ולמהפכות בעולם הערבי.

השירה הערבית, לאורך אלפי שנות התפתחותה, מציגה יחסים

 מורכבים ומרתקים בין שני כוחות יסודיים בחוויה האנושית: אהבה ומלחמה. מה שעשוי להיראות כניגודים גמורים – האחד יצירתי ומקרב, והשני הרסני ומרחיק – מתגלה בשירה הערבית כדיאלוג מתמשך, המשקף תפיסות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות עמוקות. המתח הפואטי בין שני הכוחות הללו אינו רק נושא תמטי בשירה הערבית, אלא מהווה גם אמצעי אמנותי רב-עוצמה המאפשר למשוררים ולמשוררות לבטא מתחים אישיים וקולקטיביים, ובכך לחקור את העומק והמורכבות של הקיום האנושי.

אוצר לשוני בלתי נדלה: ריבוי המילים לאהבה

אחד המאפיינים המרהיבים ביותר של השירה הערבית הוא העושר הלשוני המדהים בתיאורי האהבה. כפי שמציין מכון חיכמה ללימודי ערבית: "עבור המבקש להביע את רחשי ליבו בערבית אין מילה אחת ל'אהבה', אלא ניצב בפניו מבחר עצום של אינספור מילים. כל מילה כזו טומנת בחובה מטען סמנטי רחב ועמוק, החל בחיבה, אהדה, התלהבות, ידידות ואהבה ועד לתאווה, תשוקה עזה והתאהבות יוקדת על סף שגעון וטירוף". עושר לשוני זה אינו רק עניין סמנטי, אלא משקף את מרכזיותה של האהבה בתרבות הערבית ומאפשר ביטוי של דקויות רגשיות שלעתים אינן ניתנות לתרגום לשפות אחרות.

השירה הערבית פיתחה רפרטואר עשיר של דימויים ומוטיבים הקשורים לאהבה: הלב, העיניים, האור, הנשמה, הירח, השמש, הכוכבים והתקווה, כולם מופיעים כמטאפורות לאהוב או לאהובה. כמו כן, מילות חיבה דוגמת "חַיַאתִי" (חיי שלי), "עומרי" (חיים שלי), "מלאך", "נסיך" ו"מלך" שכיחות בשירי אהבה ערביים. עושר זה של שפה ודימויים מאפשר למשוררים להביע מנעד רחב של חוויות רגשיות – מאושר עילאי ועד ייאוש עמוק, מתשוקה לוהטת ועד כאב נורא.

אהבה עד'רית: תשוקה טהורה בלב מלחמה

 

מוטיב מרכזי בשירה הערבית הקלאסית הוא האהבה העד'רית (אהבה טהורה), המתאפיינת בסבל וכיסופים שאינם באים על סיפוקם. סוגה זו של שירת אהבה, שהתפתחה במקביל להתפשטות האסלאם ולכיבושים הצבאיים הגדולים, מדגישה את  לחצ/י כאן להמשך הקריאה

הגיליונות הקודמים של נתיבים

(אל הגיליונות האלה ולכל שאר הגיליונות ניתן להגיע דרך "ארכיון" בתפריט הראשי)

Scroll to Top