מלחמה ואהבה בספרות העולמית

                              –  מאת ד"ר דויד מנשה –

מלחמה ואהבה מהווים נושאי יסוד מרכזיים בספרות העולמית לאורך הדורות. הדיכוטומיה המדומה ביניהם – בין הרס לבנייה, בין שנאה לחיבה, בין אלימות לרוך – נחקרת ומיוצגת ביצירות ספרותיות מגוונות החל מהעת העתיקה ועד ימינו. בספרות העולמית התפתחה מסורת עשירה של עיסוק בשני כוחות אלה, המשקפת את המורכבות האנושית ואת האופן שבו יחסי הגומלין ביניהם מעצבים את הקיום האישי והקולקטיבי.

מאמר זה מציג ניתוח של האופנים השונים בהם מתוארים ומעוצבים יחסי הגומלין בין מלחמה לאהבה בספרות העולמית, ובוחן את המשמעויות הפילוסופיות, הפסיכולוגיות והחברתיות העולות מיחסים אלה. אין כאן יומרה להציג את מלוא היריעה של העיסוק בנושא זה, כי אם להדגים את מרכזיותו בעולם העתיק, בעבר הקרוב-רחוק וכן בספרות הרומנטית הפופולרית והדוקומנטרית בת ימינו.

הקשר הארכיטיפי בין מלחמה לאהבה

הפרדוקס של ניגודים משלימים

לכאורה מלחמה ואהבה מייצגות עולמות מנוגדים – האחת היא עולם של קשיחות, אלימות וניכור, בעוד השנייה מייצגת רוך, התחשבות וקרבה. עם זאת, כפי שמציינים חוקרי ספרות וסוציולוגים רבים, דווקא שני מושגים מנוגדים אלה הולכים יחד לאורך אלפי שנות היצירה האנושית. הקשר העמוק ביניהם מתבטא בשפה, במיתולוגיה ובאמנות, ומשקף תובנות עמוקות על הטבע האנושי.

מלחמה מתוארת לעיתים בספרות כסוג של קתרזיס, רגע של תוהו ובוהו לגיטימי ואף של אורגזמה. מצב של מלחמה, בו נוצר שחרור מכבליהן של הנורמות החברתיות, בורא מרחב שבו גם רגשות עזים כאהבה יכולים לבוא לידי ביטוי באופן אינטנסיבי. האירוניה היא שדווקא בתוך ההרס והאלימות, האהבה מקבלת משמעות מוגברת ועוצמה מיוחדת.

פרדוקס זה בא לידי ביטוי מובהק במלים הפותחות את הספר "משלי" ביצירתו של קוהלת: "עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום". קוהלת אינו מציב את השנאה מול האהבה ואת