מלחמת "חרבות ברזל" מבחן מתמשך לשירה העכשווית (המשך)

1. שירה דיגיטלית ומיידית – בעידן הרשתות החברתיות, משוררים מגיבים למאורעות כמעט בזמן אמת, ומפרסמים יצירות בפלטפורמות מקוונות. זו שירה שנכתבת "בחום הרגע", ומשקפת את התחושות והרגשות המיידיים בתגובה לאירועים. עם המשוררים האלה ניתן למנות את עדי קיסר, המפרסמת שירי רשת קצרים בפלטפורמות דיגיטליות כמו אינסטגרם וטוויטר. שיריה מגיבים למציאות המשתנה במהירות, משקפים את הקולות של השוליים החברתיים בזמן מלחמה, ומבטאים את האופן שבו האירועים משפיעים על קבוצות שונות בחברה הישראלית. כך גם שיריו של המשורר רוני סומק, שפיתח "שירי בזק" קצרצרים המגיבים לאירועים בזמן אמת ומשקפים את האינטנסיביות והדחיפות של המציאות בזמן מלחמה.

2. שירה תיעודית  – יוצרים רבים מרגישים צורך להנציח את העדויות והאירועים, ומשלבים בשיריהם ציטוטים מעדויות, מכתבות חדשותיות ומפרסומים רשמיים. זו פואטיקה של תיעוד, שמנסה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של הטראומה. בין המשוררים הללו ניתן למנות את:

– מאיר ויזלטיר – מהמשוררים הפוליטיים הבולטים בישראל,שכתב את "שירי החטופים", סדרת שירים המתארים את הגעגוע לנעדרים ואת הציפייה לשובם. שירים אלה משלבים אלמנטים תיעודיים של המלחמה הנוכחית.

– מינדי אבר ברד – בשירה "The Last Nectarine of the Season" ,היא משלבת תיעוד של רגעים יומיומיים על רקע המלחמה המתמשכת.

– חנה ירושלמי – שירה "They say my people" מתעד את ההאשמות כלפי ישראל במהלך המלחמה ומשלב תיאורים של המציאות היומיומית בישראל.

– ג'סיקה לוין קופרברג – בשירה ללא כותרת, היא מתעדת את הניסיון להפריד בין אירועי ה-7 באוקטובר לבין חג שמחת תורה, תוך שימוש בדימויים מהמציאות הכואבת.

3. שירת התנגדות –  במסורת ארוכה של שירה פוליטית, יוצרים רבים, בהם רועי חסן ומאיר ויזלטיר, שהזכרנו, משתמשים בשירה ככלי להתנגדות – הן להרס ולאלימות, והן לשיח הפוליטי הפשטני והדיכוטומי. זו שירה שמבקשת להציע נרטיב מורכב יותר, שמערער על תפיסות מקובלות. חסן, משורר מזרחי המזוהה עם ביקורת חברתית, מתמודד בשיריו האחרונים עם המתח בין ביקורת לסולידריות בזמן מלחמה ומבקש להציג נרטיב מורכב יותר, המערער על תפיסות מקובלות.

4. שירת אהבה בצל המלחמה – בניגוד למגמות הקודמות, ישנם משוררים, כמו אלי אליהו, שמתעקשים דווקא לכתוב על אהבה, על יופי ועל אינטימיות, כאקט של התנגדות למציאות הקשה. זו שירה שמחפשת את רגעי החסד בתוך הכאוס, ומדגישה את הערך של הקשר האנושי דווקא בזמנים של משבר. כך לדוגמה בוחן אליהו בשירו "אליבי" את המתח בין אהבה לזוועות המלחמה. השורה "אהבה, חשבנו, מכסה על כל החטאים" מרמזת על התמקדות ברגעים אינטימיים כדרך להתמודד עם האלימות הסובבת. כך גם חנה ירושלמי ששירה "הם אומרים העם שלי" מתעד האשמות נגד ישראל במהלך המלחמה, תוך תיאור החיים היומיומיים, ודגש על שמירה על נורמליות וקשרים אנושיים.

5. שירה של זיכרון והנצחה – עם התארכות המלחמה והצטברות האבדות, יש להניח  שתכתב שירה עוסקת בזיכרון ובהנצחה של הנופלים ושל הקהילות שנפגעו, ותנסה להתמודד עם האבל האישי והקולקטיבי, ולהעניק משמעות לאובדן. זאת, בדומה לשירה הקאנונית של משוררים כמו נתן אלתרמן, ששירו "מגש הכסף", הפך לאחד משירי הזיכרון המפורסמים ביותר בישראל; שיריו של נתן יונתן בהם "נערי" ו"נרות החצב הלבנים", המשמשים כשירי זיכרון; שיר הזכרון של חיים חפר, "שיר אפור"; יעקב (יענקל'ה) גלפז בשירים כמו "הדרך מול ההר" ו"מותו של קיץ" ושירה של רחל בלובשטיין: "לשבר ולבכות". מגוון זה משקף את המורכבות של המצב, ואת הדרכים השונות שבהן יוצרים מנסים להתמודד עם המציאות הטראומטית. בכל אחת מהמגמות הללו, ניתן לראות את המתח בין מלחמה לאהבה – בין הצורך לתעד את הזוועות לבין הרצון לשמר את האנושיות.