מלחמות כמבחן מתמשך לשירה העכשווית

                              – מאת ד"ר דויד מנשה –

המלחמה המתמשכת של "חרבות ברזל" חושפת נקודת מפתח בתודעה הפואטית הישראלית העכשווית: המתח בין תיעוד הזוועות לבין השאיפה לשמור על אנושיות. העימות הרב-חזיתי, שפרץ ב-7 באוקטובר 2023, הפך למעבדה דינמית שבה משוררים מתמודדים עם שאלות קיומיות: איך להעיד על הרס לצד תקווה? איך לשמור על אינטימיות אנושית בעולם שבו הטרור חודר לכל פינה? התשובות הפואטיות נולדות מתוך טראומה קולקטיבית ומחוויות אישיות, ומשקפות את המורכבות שבין תיעוד לשירות.
הטבח ב-7 באוקטובר, החטיפות, הפיגועים בצפון והלחימה בעזה – כל אלה יוצרים נרטיב של הרס ואובדן, אך גם דורשים מהמשוררים לכתוב על האנושיות ששורדת בתוך הטלטלה. המלחמה הפכה, יש לומר, ל"מעבדת חיים", שבה השירה משמשת כלי לביטוי סותר: תיעוד זוועות לצד שירת אהבה, וחשיפה של הרס לצד ניסיון לשמר אינטימיות.
האתגר הזה משתקף בדרך שבה יוצרים מחפשים להבין את המרחב הפואטי בעת מלחמה. החזיתות המרובות יוצרות נרטיב מקוטע, שבו המשוררים נדרשים לתאר הן את הקולקטיבי (הפיגועים, החטיפות, הקרבות) והן את האישי (הפירוד, האובדן, החרדה). זו אמנם דילמה המצויה בלב השירה הישראלית מאז ראשיתה, אך נובעת כעת מתוך עוצמה הרסנית חסרת תקדים.

בין תיעוד לאינטימיות: הדיכוטומיה הפואטית

משוררים עכשוויים מתמודדים עם שתי משימות סותרות: מחד גיסא, להעיד על האימה והשכול ומאידך גיסא, להציב על הכתב את הכמיהה האנושית לקשר ולאהבה. המתח בין השניים יוצר מרחב יצירה שבו השיר משמש כמראה כפולה: הוא מבקר את ההרס, אך גם מחפש לשמר את האנושיות שנותרה. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשירתה של לאה גולדברג. במאמר שכתבה גולדברג בימיה הנוראיים של מלחמת העולם השניה, ציינה בין השאר: "בכל עת ושעה, הרגע לשוב להיות אנושי טרם הוחמץ". ציטוט זה משקף אמונה של יוצרים רבים, לפיה השירה עצמה מהווה פעולה של התנגדות – לא רק דרך תיעוד הזוועות, אלא דרך שימור המוסר והקשר האנושי.
המתח בין השניים אינו תופעה חדשה. בספרות העברית, ניתן למצוא דוגמאות לצורך בתיאור הרס לצד תקווה – משירי "אלטנה" של דליה רביקוביץ, דרך שירת המלחמה של יהודה עמיחי, ועד לפואזיה של נתן זך. עם זאת, ב"חרבות ברזל" האתגר מורכב יותר, שכן המלחמה אינה מוגבלת לחזית אחת. הדימוי הפואטי נדרש לתאר לא רק את הקרבות הקונבנציונליים, אלא גם את הטרור הפסיכולוגי שחודר ליומיום.

שירה בצל אימה מתמשכת

המשוררים נמצאים במצב של "כתיבה תחת איום". חוויית המלחמה המתמשכת, שכוללת פיגועים, אזעקות ופינויים, הפכה לרקע קבוע. הם כותבים בין הפגזות, בין אזעקות, ובתוך זה מתבקשים לשמר את האינטימיות האנושית. זו דילמה הודגמה ביצירה מודרנית, כמו "למי צלצלו הפעמונים" של המינגוויי: אהבה כמקור כוח בתוך כאוס. המשוררים הישראלים נאלצים להתמודד עם האתגר הספציפי של המלחמה המודרנית – שבה הטרור אינו מוגבל לחזית, אלא חודר לתודעה הקולקטיבית דרך תקשורת ההמונים.
המתח בין החזית לעורף מיטשטש לחלוטין והמשוררים נדרשים לתאר מציאות מקוטעת זו. דוגמה לכך ניתן לראות בשירים העוסקים בפינוי תושבים מיישובי הדרום, באובדן הבית והקהילה, לצד הניסיון לשמר מסורות וזיכרון. השירה הופכת לכלי לביטוי האמביוולנטיות הזו – בין החובה להעיד לבין הצורך להמשיך ולחיות.
השפעת המלחמה על התודעה הפואטית הישראלית
המלחמה המתמשכת מעצבת את התודעה הפואטית בדרכים בלתי צפויות. יוצרים מכל רחבי הארץ – מהגולן ועד שדרות, מחיפה ועד ירושלים – מצויים במצב של כתיבה תחת לחץ. חלקם מגיבים עם שירים פרופגנדיים, המבטאים תמיכה בלוחמים ובצבא; חלקם