לבנה מושון

                                            הפעם זה סופי

ברוריה הלכה ובאה בחדר כלביאה בסוגר. שמש של בין ערביים הטילה זהרורים בחלון הפונה לים. רוח טלטלה את הווילון והעלתה טעם מלוח-מריר על שפתיה היבשות. היא חשה שהכול כבר אוזל ממנה. כל כך הרבה פעמים מתה בגלל מייק, כל כך הרבה שברים. כבר אמרה לה חברתה מהסמינר, שלא מתאהבים בגבר שכף ידו פגומה, גם אם היא השמאלית שבין השתיים.

היא נשכה את שפתיה, מנועה מלגלות לה היאך נפגמה היד. יש דברים שהשתיקה יפה להם. לא תספר, למשל, שביד האהובה הזו התפוצץ רימון, וששנאתו לבריטים ואהבתו לארץ ישראל של בעל היד עולים פי מאה על אהבתו אליה.

כשהיתה נוסעת אליו לנתניה בראשית אהבתם, עושה בדרכים כמה שעות טובות כשהאוטובוס נכנס ויוצא בישובים של עמק חפר, אף פעם לא התאוננה. כמה מתוקות היו השעות הללו. ובהמשך, כשנאלץ ללכת לאיבוד בתל אביב מפני רדיפות הבולשת, הסכימה אמה לתת לו מסתור במרפסת דירתם. כמה יקרה היתה השעה כשאכל אתם ארוחה לעת ערב ושניהם היו אוחזים ידיים מתחת לשולחן עד שעיניו היו נעצמות מתשישות ותמר אחותה היתה עוברת במסדרון ומציצה בהם בגניבה.

איש לא יבין למי ולמה היא יושבת וסובלת ומחכה. כי איך אפשר לדייק במלים את מה שמסתתר עמוק מתחת לחולצה שלה. האיש שהיא רוצה להתעורר לצדו בכל בוקר, האיש הצעיר, התאב חיים, שכולו לפיד בוער, מעייניו נתונים לדבר אחד. עקשן ובטוח ברצונותיו, כמו שכתב לה במכתב: “…"הלא תביני, יקירתי, שאורח חיי איננו נורמלי…התוכלי לצעוד לצדי בחיים הקשים? תחשבי היטב לפני שתחליטי, אני סומך על צלילות דעתך. את משתדלת לנחם אותי. אין את צריכה לעשות זאת. אני מספיק אמיץ ומכיר את דרכי”. והיא הבינה. הבינה שהיא במקום האחרון בסולם.

כבר התחילה עשרות פעמים מכתב אליו. "מייק היקר," כתבה ועצרה. ושוב: "מייק אהוב לבי," כתבה ומחקה. הוא מתעב רכרוכיות. אחר כך רשמה: "למייק, האיש