לבנה מושון

הפעם זה סופי (המשך)

באותה הליכה על החול חשה את צביטת הקנאה בגעגועיו לאחרת. פחדה שלעולם לא יאהב אותה כמו שאהב בנעוריו. אמרה לעצמה שלב האלמן נתון תמיד לקודמת המושלמת. אחר כך החל לבקר בביתם מפעם לפעם. אמה כיבדה אותו בלימונדה ובפרוסת עוגת לייקח. תמר ישבה מצידו השני של השולחן ובלעה אותו בעיניה. היא עבדה כעוזרת בגן ילדים ורק השתוקקה שיאזין לה. "היא מבקשת דבר שאין ביכולתי לתת לה," כתב לברוריה באחד ממכתביו, וזה היה סימן מובהק לנטיית הלב שלו.

במדרגות שטיפסו מהחוף לטיילת הופיע דיוקן פנים מוכר, חברתה מהסמינר. לצדה הילך בחור. ברוריה! זו את ברוריה? התלהבה החברה ופרשה את זרועותיה לקראתה. הן עמדו ופטפטו לרגע ולפני שנפרדו לחשה החברה באוזנה: אבא שלי אמר, שאתמול היתה פעולה חשובה נגד הבריטים. כדאי שתדעי.

הָפְּליאה באה באיחור קל, כשצעדה כברת דרך ארוכה לעבר נווה צדק. מה מצאה החברה לבשר לה חדשה זו? ולמה חשבה שכדאי שתדע? ענייניו של מיכאל היו בבחינת סוד מוחלט.  

בחשיכה הסמיכה אי אפשר היה להבדיל בין כל העננות שרבצו עליה. חצי שנה לאחר שהכירו מיכאל עבר לגור אצלם. הדודנית ביקשה, ואמה הסכימה על אף הסיכון הגדול שהטיל על המשפחה. מה שצריך לעשות נעשה, השיבה לה. כל כך מאוכזבת היתה שלא העז לבקש זאת ישירות ממנה. הן רק השתוקקה שיזקק לה. מרגע שעבר לביתם, שהה כל היום בבית מלאכה חבוי באחת השכונות הנידחות, ולא הרשה לה לשאול שאלות מיותרות. למרות הפציעה ביד לא היה אמיץ ממנו בייצור חומרי נפץ.

עד שובו היתה יושבת על מיטתו, מכינה את שיעוריה לסמינר ומדמה קולות של צעדי ריצה במדרגות, דפיקות עזות בדלת, חבטות וצעקות חיפוש ועורה היה מצטמרר. מעולם לא שיתפה אותו בחרדותיה, העמידה פנים כמו אמה, שיש להילחם באויב ללא חת. לא היה מקום לשום סוג של רכרוכיות ביניהם. המולדת היתה מעל הכול. עם שובו היתה מביאה לו את צלחת