לבנה מושון

הפעם זה סופי (המשך)

ובנשיאת פצצה. דעי שאיני מודה בכל אלה, אבל אני מודה באהבתי לך." כל הלילה לא עצמה עין. אילו היתה יכולה להתחלף עם האחות שטיפלה בו, להציץ בפצע בחזהו, לנשק את כף ידו הפגומה, להגיש לו כוס מים.

7 מאוחר יותר, במשפט שהתנהל בירושלים, גזרו את דינו למוות בתלייה ומסך שחור נפל עליה. לרגעים ארוכים היו לה הרהורי כפירה באידיאה שלו. לאחר ההרשעה התירו ביקור אחד אצלו בכלא. הגיעו אחיו וגיסתו, היא ואמה ואחותה, והוא, כמו האשים אותה לידם כשהעיר: "את חיוורת, עיניך אדומות." כי מה חשב? רגליה בקושי החזיקו אותה. הסתכל בגיסתו, אשת דניאל, שהתייפחה וביקש סליחה על הצער הרב שהוא גורם לה. אחר כך חיבק את אחיו דניאל, שמלמל מלים גבוהות על דרכם של גיבורים. אחותה הסתירה במטפחת את יבבותיה הקולניות וסובבה את גבה. כשהגיע הסוהר לזרזם לצאת, התנפלה תמר בחטף על הנדון למוות והטביעה נשיקה אוהבת וארוכה על שפתיו וסירבה להרפות.

כשהסתובב אליה, הידקה אותו בזרועותיה ולחשה: זה לא יקרה אף פעם! לא יתלו אותך! זה לא יקרה! במכתב ששלח אחר כך כתב: "אני לא יכול להבין את הבכי של תמר. בחורה בגילה צריכה להביע את כעסה על הבריטים בנשיכת שפתיים. היא היתה מדברת אל לבי יותר אילו הייתי שומע מפיה: מיכאל, אני אמלא את מקומך בשורה! הייתי גאה בה יותר. אנחנו זקוקים לאנשים חזקים, לא לבכיינים. את זה אני רוצה לשמוע גם מפיך ברוריה, מכולכם. כאשר נעדר לוחם ותיק, צריך שיהיה מי שימלא את מקומו. אין יותר מקום לבכי." ואחר כך שוב כתב: "אני מרגיש שעיני רטובות. אינני יודע למה, האם נהייתי סנטימנטלי? נדמה לי שלא השתניתי, אבל אחרי שלושה חודשים בבית-הסוהר, כל דבר קטן בחוץ זכור לטוב… אין אני יכול להביע בדברים את המתרחש בקרבי… נפצעתי פצע עמוק ברגשותיי…" 
מאז באו עליה ימים של קנאה ואֶבל לסירוגין שהעלו באש פינות חבויות בגוף שלה. משהומתק דינו למאסר עולם, היתה הנחמה קצרה. תמר הלכה לעולם שכולו טוב