עזה כמוות המלחמה (המשך)

החזותית ולעיני כול. מצד שני העילות למלחמות השונות אינן מופיעות כבלתי ניתנות לשינוי ולביטול. ובכל זאת – המיתוס של המלחמה כהכרח, מיתוס הגבורה והגיבורים, אחוות הלוחמים והלכידות העממית שבסיסה הלאום או המדינה, המיתוס הזה גובר על כל תנועות השלום למיניהן. מושג ה"ניצחון" נמצא בוהק ומפתה יותר משגרת השלום, למרות שהראשון כרוך במוות של רבים, הרס וחורבן, והאחרון מאפשר מלאות של חיים ויצירה. ב"מלחמה ושלום" בוחן טולסטוי את המיתוס דרך דמויות המצביאים קוטוזוב ונפוליאון, כמו באמצעות הדמויות המרכזיות. רק בחלקו האחרון של הרומן, באפילוג, שבה החברה לאותה שגרה שלפני המלחמה, לסדר הפיאודלי של בעלי האחוזות והצמיתים – כאשר רוחות חדשות כבר מנשבות באופק. ומנקרת השאלה, מדוע אין המלחמה על זוועותיה נעשית מושא לדחייה, לשנאה ותיעוב, ומדוע החיים והימשכותם, אפילו בתוך סדרים חברתיים בלתי שוויוניים ודכאנים, אינם בוראים אותה תשוקה, תנועה חברתית גדולה ואתוס בר קיימא, כמו ייצר המוות שהמלחמה מטפחת.  

  בקרב בורודינו (7 בספטמבר 1812), שם נלחם צבא רוסיה בניצוחו של הגנרל קוטוזוב, המכונה "המהולל", כאות להערצת ההמונים, מול צבא נפוליון, הקיסר הנערץ ביותר ביבשת – נהרגו 80,000 חיילים משני הצדדים ומספר כפול של פצועים. ואף שנתוני הניצחון לא היו ברורים, מקובל על הכול שהצבא הצרפתי ניצח, שכן הרוסים נסוגו מזרחה, ונפוליון נכנס כמנצח בשערי מוסקבה שנכבשה ללא קרב. הנתון ה"יבש" של מספר הקורבנות, העצום במניינו מכל קרב שהתחולל בעולם עד 1812, מופיע כבדרך אגב בעדות המספר. מספרים בסדר גודל שכזה הם בלתי ניתנים לאומדן ולתפיסה אנושית. כך עשרים המיליונים של חללי ברית המועצות ב"מלחמה הגדולה" וששת המיליונים שלנו. טולסטוי לא מניח לקורא להתרשם מתמונת הקרב רק באמצעות מה שמעבר לחושיו. בדרך התיאור עולה תמונת מלחמה דומה ומועצמת בפרטיה על מה שנישא בנאום של אנדרי, כגון זה שלהלן.

  "בעשן-אבק-השרפה, המתפזר לאט לאט על אותו שטח שעליו רכב נפוליאון – בשלולית של דם היו מוטלים סוסים ואנשים, אחד אחד וערמות ערמות. אימה שכזאת, כמות כזאת של מתים על פני שטח קטן כזה לא ראו מעודם לא נפוליאון ולא איש מהגנראלים שלו. שאון התותחים, שלא פסק זה עשר שעות רצופות וְהֶלְאָה את האוזן, היה משווה חשיבות יתרה למראית העיניים… קרב לא היה עוד. היה הרג, שנמשך והלך ולא יכול להביא לידי שום תוצאה, לא לרוסים ולא לצרפתים. נפוליאון עצר את סוסו … הוא לא יכול לעצור את המעשה הזה, שנעשה לעיניו ומסביבו ונחשב כדבר התלוי בו ובפקודותיו, ובפעם הראשונה בחייו, מחמת אי ההצלחה, נראה לו המעשה כמיותר ואיום" (שם ע' 176).

   המספר מייחס לנפוליאון ולגנראלים שלו חוויה ראשונית של מפגש "חי" עם המראות. בתודעתו של המצביא חולפת הרגשת זעזוע, אבל לא הדם וגופות הסוסים והאדם המרוסקים   

 גורמים לכך, אלא האכזבה. הוא חש שאינו יכול לשנות דבר בשלב זה במערכה, מטה את סוסו וחוזר לבסיסו בעיירה שווארדינו.