מיקי מילר

עזה כמוות המלחמה (המשך)

  טולסטוי אינו סטיריקן כמו בן תקופתו המבוגר ניקולאי גוגול. מעבר להגחכה של הסיטואציה הבדויה על גדות הניימאן הטקסט ריאליסטי לחלוטין. הוא מציג את גל ההתפעמות ששטף את אירופה כולה מדמות הקיסר והמצביא, מעלילות הגבורה והניצחונות. ההתלהבות העממית מן המלחמה שוטפת בשני צידי המערכה; בצד הרוסי מתוארים הגנראלים צמאי הקרבות, הנלחמים למען התהילה ואותות ההצטיינות. המלחמה מציתה גם את דמיונם של בני הנוער. פטיא רוסטוב, אחיהם הצעיר של ניקולאי ונטאשה, מחקה דרך משחק נלהב בבית את מצעדי החיילים ועוטה פרטי לבוש חייליים, כאשר הוא בן 14 ופורצת המלחמה הוא מפציר להתגייס ולהילחם. משלא עומדים  עוד בהפצרותיו מספחים אותו אל גדוד עורפי, ודואגים להרחיקו מן הקרבות. בסופו של דבר, למרות שלא ירה כדור אחד ולא חזה בקרבות – הוא נהרג בתאונה. טולסטוי מציג אפוא דמות שולית הממחישה את ההתלהבות מן המלחמה כאש מכלה וכאבסורד מתמשך.

     אנדרי בולקונסקי וניקולאי רוסטוב, שניים מגיבורי הסיפור, מביטים בעין מפוכחת על המאורעות, מבלי להיסחף אחר הרוח הכללית. אנדרי מתוך ניכור, אדישות ודחייה וניקולאי – השמרן המלוכני, מקבל את מצב המלחמה כרע הכרחי. הנה כך דובר המספר מתוך מחשבתו של ניקולאי, כאשר האחרון שומע קצין מפיקודיו מספר בהתלהבות על מעשה גבורה לכאורה שחזה בו והוא "מעשה הראוי להיחשב כמעשה הגיבורים בימי קדם" (ע' 42 – 43) לדבריו.  רוסטוב אינו מצנן את התלהבותו של החייל ושותק במבוכה: "אחרי אוסטרליץ ומערכות 1807 [ממלחמות נפוליאון, מ.מ.] ידע רוסטוב מניסיונו שבשעה שמספר אדם מאורעות מלחמה, הריהו משקר תמיד, כשם ששיקר הוא עצמו בספרו; שנית. הספיק לו ניסיונו כדי לדעת, שהכול מתרחש במלחמה בהחלט לא באורח שבו אנו יכולים לתאר ולספר." (שם) הוא נלחם מתוך חובה ולא מאונס, משום שהמלחמה מתקיימת בין כך ובין כך. התפיסה הפטליסטית הזאת עולה גם מתוך פרקי ההגות ההיסטורית ברומן. המלחמה אינה ניתנת באמת לשליטה, המנהיג או המצביא שהחל בה אינו שולט במה שמתחולל במהלכה והיא נמשכת בלי קשר לרצונות המפקדים. ובכל זאת, נפוליאון של טולסטוי וקוטוזוב של טולסטוי אינם דומים בתפיסותיהם ובהתנהלותם. הראשון פועל כשהוא מכונס בתוך עצמו ונתון לרוח עועים של גדולה, כמו דיבוק שמשתלט עליו – והאחרון מפוכח, מביט ורואה את "כוח הטבע" הזה שאין איש יכול לרסן, והוא פועל על מנת להמעיט נזקים.

  "מראה האימים בשדה הקרב, המכוסה גוויות מתות ופצועים בצירוף כובד שחש בראשו וידיעות על עשרים גנרלים שהכיר, שנהרגו ונפצעו, והכרת רפיון הכוח של ידו שהייתה חזקה לפנים, עשו רושם מפתיע על נפוליאון, שהיה קודם לכן אוהב להתבונן בהרוגים ובפצועים, בנסותו בכך את כוחות נפשו (כפי השהיה סבור)" (ע' 185) בעיצומו של הקרב נמצא נפוליאון בהלך נפש דִפּרסי, המאניה עוד תגיע. הוא שב לבסיסו "צהוב, תפוח, כבד, עכור עיניים, אדום אף וניחר… ציפה לסיום המעשה, אשר חשב כי הוא תלוי בו, אך לא יכול לעוצרו…" (שם). נפוליאון חש ברע משום מה מול מראות שהורגל בהם בעבר. התגובה הגופנית הקשה לא קשורה להארה כלשהי, לתחושת חרטה, לחשבון נפש מוסרי. הוא שוקע בתוך עצמו ומתנער בקושי כאשר השליש מדווח לו על מצב הקרב הקשה. לאט לאט הוא שב "אל עצמו" ועוטה את דמות ה"על-אדם" המָאני הנשגב "…הוא חזר ועבר…לאותו עולם מלאכותי, עולם רפאים, של איזו גדוּלה מדומה, ושוב… החל למלא בהכנעה את התפקיד האכזרי, העגום והעל אנושי, שמונה לו. ולא רק למשך יום זה ושעה יחידה זאת נתעכרו מוחו ומצפונו של האדם הזה…;אלא לעולם, עד סוף ימיו, לא יכול להבין לא את הטוב ולא את היפה, ולא את האמת." (שם).  להמשך הקריאה לחצ/י כאן