מיקי מילר

עזה כמוות המלחמה (המשך)

אחרי הנסיגה מבורודינו, וכאשר נפוליאון נמצא חמש פרסאות מן הכניסה למוסקבה, מחליט קוטוזוב לא להיכנס אל עיר הבירה. הגנרל בניגסן, שליחו של המלך, שבא בשמו בתביעה שלא להפקיר אותה ללא קרב, נכנס כניסה דרמטית למועצת הגנרלים שעד כניסתו עסקה בדיוני הבל ללא הכרעה. "האם לפנות ללא קרב את המטרופולין הקדושה והעתיקה של רוסיה, או להגן עליה?" הוא מטעים בקולו דבריו נשמעים בדממה ומהדהדים בחדר. רק קוטוזוב משמיע שיעול, מעווה את פניו ומתפרץ: "המטרופולין העתיקה של רוסיה!… [ההדגשה במקור מ.מ.] מה עדיף, להסתכן באבדן הצבא ואבדן מוסקבה בצאתנו לקרב, או כדאי למסור את מוסקבה ללא קרב? הנה השאלה שחפצתי לשמוע את דעתכם עליה" (ע'197). הנה השאלה שמציב קוטוזוב; מה חשוב יותר, התפארת והתהילה אפילו במחיר מותם של רבים או החיים גופם?

  בפועל, אבל, קוטוזוב יודע שאיש אינו סופר את הנפשות שהציל באמצעות הנסיגה וההימנעות ממלחמה. אף ההיסטוריונים שטולסטוי מונה, מלאי טענות על דרכי המלחמה הללו של קוטוזוב. גם כי מספרי החללים הרוסיים גדולים בהרבה מאלה הצרפתיים בקרב בורודינו, ואחרי שריפת מוסקבה מתו בה כמאה אלף מאזרחיה ממחלות וקור. למרות כל זה יטען קוטוזוב – כי בקרב בורודינו ניצח הצבא הרוסי. ואכן, אם לוקחים בחשבון את התפוררות המשמעת בצבא הצרפתי לאחר שנכנס למוסקבה, ונסיגתו מפני הפגיעה המתישה של פלוגות הגרילה הרוסיות, ואת הקורבנות של "גנראל חורף" ובעיקר את בריחתו בבושת פנים של נפוליאון, ניתן לציין את המערכה בבורודינו כנקודת המפנה. טולסטוי עוד עושה חשבון עם ההיסטוריונים הצבאיים שבאו בטענות אל קוטוזוב וקציניו, מדוע לא הנחיתו בעת בריחת הצבא הצרפתי את המכה המכרעת, ולא היכו את פלוגת הפיקוד ונפוליאון בתוכה כשהם נמלטים על נפשם, או מדוע לא לקחו אותם בשבי. הפעם לא מדבר המספר מפיה של דמות המצביא הזקן, אלא עורך עימם חשבון ישיר כהיסטוריון. בטיעון פולמוסי הוא מונה ראשית את אי הייתכנות של מבצע כזה ואת חוסר ההיגיון של מתקפה רוסית על צבא הנסוג ממילא (ע' 403 – 406). "הצבאות הרוסים ברודפם אחרי הצרפתים, אימצו את כל כוחותיהם ולא יכלו לעשות יותר מזה בלי להביא כלייה על עצמם" (שם, 405). אין כאן טענה צבאית גרידא. טולסטוי ההיסטוריון מתאר את התנאים האנושיים הבלתי נסבלים של החיילים ש"חיו במשך חודשים עם היאבקות מתמדת עם מר המוות" (שם). בעוד "אנשים רוסים אחרים, שישבו בחדרים חמים, סבורים היו, שצריך לעשות מעשים שלא היו בגדר האפשר." (ע' 406)            להמשך הקריאה לחצ/י כאן