מיקי מילר

עזה כמוות המלחמה (המשך)

   בין מאות הדמויות שמאכלסות את היצירה הענקית קשה אמנם לציין דמות מרכזית אחת. דמותו של פייר באזוחוב, המאכלסת ברציפות את הרומן מתחילתו ועד סופו בוודאי אינה מתאימה למוסכמות הגיבור של הרומן הקלאסי. אם כבר, מתאים לכך אנדריי בולקונסקי, גיבור המלחמה ואציל הנפש, אבל טולסטוי הורג אותו בתום שני שלישים של הסיפור. פייר, שהוא גם רעו הקרוב של אנדריי, לאחר שהוא עובר מהפכים בנסיבות חייו, בחיי הרגש ובהשקפת עולמו, למרות מראהו המגושם ורכות האופי שלו, יזכה בסופו של דבר בנערה, בנטאשה, שהיא מעין התגשמות האידאל הרומנטי.  הוא חווה חיים של הוללות לאחר שובו בגיל עשרים מלימודיו באירופה, כממזר של הרוזן באזוחוב – הוא יורש את הונו העצום ואת תוארו ועובר נישואים כושלים. כצעיר חילוני המסתובב בחוגי האצולה הפטרבורגית הוא מעריץ של נפוליאון ושל רעיונות המהפכה הצרפתית. לימים הוא מצטרף למסדר הבונים החופשיים. אבל, לאחר הפלישה של נפוליאון ב – 1812, ומתוך רגש של אמפטיה לאדם הרוסי (רגש, שניסה לתת לו ביטוי ביחסי הקרבה שרקם עם האיכרים באחוזתו ועם משרתי הבית) – הוא מוצא עצמו בעיצומו של קרב בורודינו. המראות הנוראיים משפיעים עמוקות עליו, ולאחר כיבוש מוסקבה על ידי הצרפתים, הוא מחליט להיכנס לעיר כדי להשתתף בסבל האנשים מבני עמו. השקפתו על נפוליאון מתהפכת, ועכשיו הוא מבקש להביא גאולה לעולם באמצעות רצח של הקיסר הצרפתי שהוא זומם. בין לבין הוא נתפס ונכלא כשבוי בין בני עמו מן המעמדות הנמוכים אליהם חש קרבה מיוחדת. דמות אחת, של האיכר פלטון קרטאייב קושרת עימו יחסי ידידות, והוא מתרשם ממנה עמוקות. כשם שמאס בחברה המלאכותית והצבועה שמצא בסלונים של בני המעמדות הגבוהים. דווקא הפשטות והישירות של האיכר מרשימה אותו. בשבי עובר פייר חקירות אכזריות ועינויים, אבל אישיותו הכובשת והצנועה גורמת אף לחוקר האכזר שלו, הדוכס דאבו, להיזכר כי תחת למשחק התפקידים של שובה ואסיר נמצאים בני אדם: "דאבו נשא את עיניו ושלח מבט בוחן בפייר… אותו מבט, מחוץ לכל תנאי המלחמה והמשפט, נקבעו בין שני האנשים האלה יחסים אנושיים. שניהם הרגישו… ששניהם בני אדם, שאחים הם." (ע' 310). בהמשך עוד עומד פייר בניסיון נורא כשהוא ניצב מול כיתת יורים, אבל ניצל לאחר שכל הטור לפניו נורה. בסופו של דבר הלהיטות לרצח נפוליאון כבתה, ובתום הלחימה בעיר הוא חוזר לאחוזתו.  

  אנדריי הוא הגיבור הטראגי בהיא הידיעה של הרומן, הוא הדמות הגדולה (על פי האפיון האריסטוטלי) המסתלקת מן העולם בשיאה. הוא חווה סבל, מתמודד עימו ומגיע בסופו של דבר להארה, להכרה מיסטית באהבת עולם. פייר הוא התגלמות של משהו אחר. הוא אזרח, בנגוד לרוב מכריו מבני האצולה הנושאים במשרות צבאיות, וההצטיינות שלו מתבטאת בקרבה אנושית. מבלי שילבש דמות הרואית, יגיע בהכרתו לאותו מקום שהגיע אליו חברו הגדול. פייר של טולסטוי הוא ההתגלמות החיה של מושג השלום, של האנושי.

  החיים חוזרים למסלולם, הסיפור מתרכז בחיי שתי המשפחות החדשות: פייר באזוחוב עם נטאשה רוסטובה, ומריה בולקונסקי עם ניקולאי רוסטוב. התקופה הפוליטית עדיין שלווה. חיי השגרה עטופים במחלוקות פוליטיות בין הגברים במשפחות, אבל הכול שקועים בהבאי ובשיח של רכילות, ענייני משפחה, חינוך הילדים וכלכלת האחוזות. טולסטוי מדגים את השיממון של שגרת השלום מול תפארת המלחמה באמצעות דמותה של נטאשה. כנערה צעירה הייתה נטאשה דמות משובבת, ומגיל 15 ואילך מושא להתאהבות של גברים קרובים וקרובים פחות. היא דמות רומנטית קלאסית, נאה, נערית, רגישה, אנושית ואוהבת. לאחר המלחמה, לאחר נישואיה לפייר, במשך חמש שנים היא אם לשלוש בנות ולבן אחד שהיא מתעקשת להיניק בעצמה, וכך מתאר אותה טולסטוי "היא עבתה והתרחבה, באורח שקשה היה להכיר בדמות האם החסונה את מי שהייתה לפנים נטאשה הדקה..." (ע' 477) היא גם משתנה באופייה – "לא הייתה נוחה ביותר לבריות" (שם).

ונסיים בהערה אישית [מ.מ.]: ידידה שלי, אמרה לי פעם שלא תסלח לטולסטוי את מה שהוא עשה לנטאשה. בכל זאת, מה טעם השחית הסופר את דמותה לקראת הסוף, לדעתכם?