עזה כמוות המלחמה (המשך)

נפוליאון של טולסטוי הוא מעין בובת וודו שהצלחותיו בשדות הקרב ובחברה האירופית לא באים לו משום כושר מנהיגות יוצא מן הכלל ועורמה מדינאית, אלא בעיקר משום תהילתו ועוצמה פוליטית בחצרות המלכים האירופיים. הוא מוצג כדמות חלולה, המוקפת בפמליה של גנראלים יועצים, כשהוא מניח לזה או לאחר לגבש החלטות, שאותן יאמץ או ידחה. ב- 29 למאי יוצא נפוליון מדרזדן מזרחה לעבר הגבול הרוסי עם צבאותיו, לחנות על גבול נהר הנֵיימֶאן בליטא (שם, ע' 8 – 10). התיאור של המצביא המפואר טרם מלחמה הוא גרוטסקי ולא רק משום שהפר הבטחתו לאלכסנדר כי פניו לשלום. מרגע יציאתו כשהוא נוסע עם צבאו במרכבה מפוארת הרתומה לששה סוסים, מוקף נושאי כלים, שלישים וחיל משמר הוא זוכה לעידוד של אלפי אנשים בערים שהוא עובר בדרך. 

ביער הקרוב לנהר  הוא מתגורר באחוזתו של אציל פולני, לובש מדים פולניים ויוצא לחוף. ההחלטה על מַעֲבָר הנהר לשם כיבוש רוסיה  עולה בליבו כשהוא צופה בקוזקים שֶׁמֵּעֵבֶר ומדמה בנפשו את הכניסה למוסקבה "עיר הקודש", אליה שם פעמיו אלכסנדר מוקדון הגדול בעבר, והוא מחליט, "בניגוד לכל ההיגיון הדיפלומטי והאסטרטגי לפתוח בהתקפה" (שם, 9). 

למחרת הוא יוצא עם סוסו אל גדות הנהר, מתיישב על גזע עץ וחונה ליד גדוד האולאנים (הפרשים) הפולנים. כאשר מבחינים בו החיילים הם נקבצים מתוך התלהבות סביבו. מפקד הגדוד הזה מבקש להרשים את הקיסר ומבקש משלישו של נפוליאון רשות לעבור עם גדודו את הנהר בשחייה לעבר השני עד שיגיעו המעבורות. החיילים עם סוסיהם דוהרים בהתלהבות אחרי מפקדם אל תוך הזרם העז כשהם נאחזים זה בזה ונסחפים. ארבעים מהם מוצאים את מותם בטביעה עם סוסיהם. האחדים אשר צלחו את הנהר ניצבים מעברו השני ומנופפים בהתלהבות לקיסר, שכבר נטש את המקום, כשהם "מאושרים בעיני עצמם" (שם, 10). הפארסה אינה מסתיימת בכך. נפוליאון פוקד "על צירוף מפקד הגדוד הפולני, שקפץ ללא צורך את הנהר, למניין בני לגיון-הכבוד, אשר נפוליאון עצמו עמד בראשו". את הפרק חותם המספר בפתגם לטיני: "Ques vult perdere – dementat" שתרגומו "מאלה אשר ירצה באָבדנם – ייטול את שכלם".

 טולסטוי אינו סטיריקן כמו בן תקופתו המבוגר ניקולאי גוגול. מעבר להגחכה של הסיטואציה הבדויה על גדות הניימאן הטקסט ריאליסטי לחלוטין. הוא מציג את גל ההתפעמות ששטף את אירופה כולה מדמות הקיסר והמצביא, מעלילות הגבורה והניצחונות. ההתלהבות העממית מן המלחמה שוטפת בשני צידי המערכה; בצד הרוסי מתוארים הגנראלים צמאי הקרבות, הנלחמים למען התהילה ואותות ההצטיינות. המלחמה מציתה גם את דמיונם של בני הנוער. פטיא רוסטוב, אחיהם הצעיר של ניקולאי ונטאשה, מחקה דרך משחק נלהב בבית את מצעדי החיילים ועוטה פרטי לבוש חייליים, כאשר הוא בן 14 ופורצת המלחמה הוא מפציר להתגייס ולהילחם. משלא עומדים עוד בהפצרותיו מספחים אותו אל גדוד עורפי, ודואגים להרחיקו מן הקרבות. בסופו של דבר, למרות שלא ירה כדור אחד ולא חזה בקרבות – הוא נהרג בתאונה. טולסטוי מציג אפוא דמות שולית הממחישה את ההתלהבות מן המלחמה כאש מכלה וכאבסורד מתמשך.

     אנדרי בולקונסקי וניקולאי רוסטוב, שניים מגיבורי הסיפור, מביטים בעין מפוכחת על המאורעות, מבלי להיסחף אחר הרוח הכללית. אנדרי מתוך ניכור, אדישות ודחייה וניקולאי – השמרן המלוכני, מקבל את מצב המלחמה כרע הכרחי. הנה כך דובר המספר מתוך מחשבתו של ניקולאי, כאשר האחרון שומע קצין מפיקודיו מספר בהתלהבות על מעשה גבורה לכאורה שחזה בו, והוא "מעשה הראוי להיחשב כמעשה הגיבורים בימי קדם" (ע' 42 – 43) לדבריו. רוסטוב אינו מצנן את התלהבותו של החייל ושותק במבוכה: "אחרי אוסטרליץ ומערכות 1807 [ממלחמות נפוליאון, מ.מ.] ידע רוסטוב מניסיונו שבשעה שמספר אדם מאורעות מלחמה, הריהו משקר תמיד, כשם ששיקר הוא עצמו בספרו; שנית. הספיק לו ניסיונו כדי לדעת, שהכול מתרחש במלחמה בהחלט לא באורח שבו אנו יכולים לתאר ולספר." (שם) הוא נלחם מתוך חובה ולא מאונס, משום שהמלחמה מתקיימת בין כך ובין כך. התפיסה הפטליסטית הזאת עולה גם מתוך פרקי ההגות ההיסטורית ברומן. המלחמה אינה ניתנת באמת לשליטה, המנהיג או המצביא שהחל בה אינו שולט במה שמתחולל במהלכה והיא נמשכת בלי קשר לרצונות המפקדים. ובכל זאת, נפוליאון של טולסטוי וקוטוזוב של טולסטוי אינם דומים בתפיסותיהם ובהתנהלותם. הראשון פועל כשהוא מכונס בתוך עצמו ונתון לרוח עוועים של גדולה, כמו דיבוק שמשתלט עליו – והאחרון מפוכח, מביט ורואה את "כוח הטבע" הזה שאין איש יכול לרסן, והוא פועל על מנת להמעיט נזקים.

  "מראה האימים בשדה הקרב, המכוסה גוויות מתות ופצועים בצירוף כובד שחש בראשו וידיעות על עשרים גנרלים שהכיר, שנהרגו ונפצעו, והכרת רפיון הכוח של ידו שהייתה חזקה לפנים, עשו רושם מפתיע על נפוליאון, שהיה קודם לכן אוהב להתבונן בהרוגים ובפצועים, בנסותו בכך את כוחות נפשו (כפי שהיה סבור)" (ע' 185) בעיצומו של הקרב נמצא נפוליאון בהלך נפש דִפּרסי, המאניה עוד תגיע. הוא שב לבסיסו "צהוב, תפוח, כבד, עכור עיניים, אדום אף וניחר… ציפה לסיום המעשה, אשר חשב כי הוא תלוי בו, אך לא יכול לעוצרו…" (שם). נפוליאון חש ברע