עידית גילאור

אֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת 

אָקוֹרְדְּיוֹן רְחוֹב מַפְרִיחַ תָּו אַחַר תָּו לָאֲוִיר.

וַאֲנִי מַפְרִיחָה אֶת שִׁמְךָ,

הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה.

בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְחַפֵּשׂ מִפְלָט בֵּין גַּלֵּי הַהֶדֶף

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִקְלָט נְטוּל הִגָּיוֹן

בִּנְקִישָׁה עַל עֵץ פִיקוּס אַקְרָאִי בַּשְּׂדֵרָה.

הַמַּחֲשָׁבוֹת לֹא מוֹצְאוֹת מְנוּחָה

אוֹ בַּיִת לְהִשְׁתַּכֵּן בֵּין כְּתָלָיו.

הֵן מִדַּפְּקוֹת כְּקַבְּצָנִים עַל חַלּוֹן שְׁפִיּוּתִי,

כְּמוֹ הַזִּכְרוֹנוֹת הַצּוֹבְאִים עַל סִפֵּי דַּלְתְּךָ

שָׂשִׂים אֱלֵי קְרָב,

פּוֹרְצִים אֶת תָּאֶיךָ כִּגְדוּד חַיָּתִי.

יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה סוֹפֵר:

עֶשְׂרִים וְאַחַת, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ

וְנִשְׁכַּב עִם הַנִּצְרָה בַּיָּד וְהָרֹאשׁ בֵּין הַזְּרוֹעוֹת,

וּמַשֶּׁהוּ בִּי מַאֲמִין שֶׁאִם אֶסְפֹּר עַד שֶׁבַע

אַתָּה תִּהְיֶה מוּגָן וְחָסִין מֵהַבָּאוֹת.

מְפַזֶּרֶת מֶלַח בַּחֲדָרִים בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְפַזֵּר מוֹקְשֵׁי מִלְחָמָה

וּמְמַלֵּאת אֶת חֶלְקִי עִם הָאַחְרַאי לִשְׁלוֹמְךָ

בִּבְרִית שֶׁאֵינָהּ חֲתוּמָה.

בַּלַּיְלָה אֲנִי מְכִינָה לְךָ קָפֶה

עִם כַּפִּית סֻכָּר שְׁטוּחָה

בַּסֵּפֶל שֶׁכָּתוּב עָלָיו "נֵּס גָּדוֹל הָיָה פֹּה"

שֶׁקָּנִינוּ יַחַד בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת

וּמְדַמְיֶנֶת שֶׁתַּחְזֹר.

חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּלַי כָּל הָאֱמוּנוֹת הַטְּפֵלוֹת

הֵן רַק דֶּרֶךְ לוֹמַר: "אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ"

אוֹהֶבֶת עַד כְּדֵי כִּשּׁוּף, אוֹ טֵרוּף,

אוֹ שִׁבּוּשׁ מַעֲרָכוֹת.

וּבַבֹּקֶר – שׁוֹפֶכֶת לַכִּיּוֹר.