לעומת זאת, בשירי הספר לא נשמע הקול הפלסטיני, ואין בו כל אמפתיה לגורלם. אין בספר אף מילה, ודאי שלא מפורשת, על סבל, מוות, הרס וחורבן עזה, על מות ילדים, נשים וזקנים שאינם נמנים על חמאס ושותפיו. הפלסטינים כלל אינם מוצגים כישויות אנושיות, פרטיות, בעלות פנים ותכונות, וגם לא נשמע קולו של איש חמאס, או כל פלסטיני אחר, בין אם איש דמים ובין אם איש שלום, ולא קולם של נשים וילדים וזקנים חפים מפשע. יתר על כן  כאשר גם לרוע, לשנאה, להפחדה, וליצר הנקמה, אין פנים, אלא הם מוצגים כמושגים כלליים, שאין להם "אחראים" אנושיים, מתרחשת בספר דה-הומניזציה של הפלסטינים, גם אם לא בכוונת מכוון.

שיריה של שמיר כתובים מנקודת מבטה האישית. הם מביעים את רגשותיה ומחשבותיה הדומים, ואף זהים, לאלה שמביעים ישראלים רבים אחרים. מאידך, כאמור, שיריה חסרים כמעט לחלוטין את נקודת המבט של הפרט, "האחר", בייחוד את רגשותיהם ומחשבותיהם של הקורבנות, קרי: מי שחרב עליהם עולמם – המשפחות השכולות והפצועות, משפחות החטופים, וכמובן החטופים עצמם. וכאשר כמה מאלה נזכרים בשמותיהם, בשירים ספורים, איננו למדים עליהם דבר. הם אמורפיים, מוצגים באופן קלישאתי, נטולי אישיות:

חבל ששמיר לא נכנסה לדמותם של הקורבנות, ולא הפכה אותם לדוברים בשיריה, מי שמספרים על סבלם. כך יכלה לבנות להם, בכוח דמיונה, אישיות ורגשות, שהקורא היה יכול להזדהות עמן. והרי פניהם ושמותיהם מופיעים על תמונות בכל מקום, אישיותם וסבלם מתוארים בדברי הנואמים, בעצרות ובהפגנות ובכלי התקשורת, שמהם שאבה שמיר חלק ניכר מתכני שיריה. ואילו היעדרם מן השירים מרדד חלק ניכר מהם, בשעה שהם עמוסי סיסמאות שחוקות וקלישאות נדושות – סממן מוכר של תפיסת עולם קולקטיביסטית מאפיינת את השירים. אמנם סיסמאות וקלישאות אלה נשמעות גם בכלי התקשורת ובהפגנות נגד ממשלת נתניהו ובעד החטופים. אך שם הן משמשות אמצעי הכרחי, כוחן בחזרתיות כמנטרה. שם מקומן הנכון יותר (אפילו הביטוי השגור "עכשיו עכשיו", שאיבד מזמן את כוחו ומשמעותו). לא כך בשירה, שם הייתי מצפה לשפה ורעיונות מקוריים יותר, לביטויי נפש עמוקים ומורכבים יותר, לסבטקסט, וגם לצמצום והידוק, ללא חזרות מיותרות ורבות, בספר גדוש ומלא ביותר מ-130 עמודי שירים, שעל חלקם אפשר היה לוותר.