– מאת שמעון רוזנברג –

ב"פתקי-השיר", לדבריה של אסתר שמיר בהקדמה לספר, היא מנסה לתת קול למי שאינם יכולים לבטא את תחושות הבְּעתה, הכאב, הזעם והתסכול שהם חוו, בגלל המלחמה שפרצה    ב-7 באוקטובר 2023. ככזה, אופיו של הספר מתאים לציבור רחב,  כך גם לדברי שמיר, בכלל זה בראיונות הרבים שנערכו עמה בתקשורת.

איני יודע אם ספר זה אכן נהנה מתפוצה רחבה, האם הוא מגיע לידיהם של אלה להם היא הועידה אותו, מעבר לחוגי חברים ומכרים. מכל מקום ברור מקריאת שירי הספר (ביניהם שזורים כאלה שנכתבו לפני המלחמה), כי הם מכוונים למכנה משותף רחב ככל האפשר, שניתן להגדירו כמכנה משותף עממי, ובהתאם גם שפתם ישירה ופשוטה.  זאת, כאשר בעידן הנוכחי, מרביתם המכרעת של ספרי השירה, בכלל זה של משוררים מוכרים ואיכותיים, זוכים לתפוצה מצומצמת, ובקושי נמכרים, ובימים אלה של מלחמה ספק רב אם הציבור הרחב "פנוי" לקריאת שירה.   

כמה סיבות טובות אני מוצא לסקירת ספרה של אסתר שמיר: ראשית משום שהוא נותן ביטוי, חברתי, פוליטי, רגשי ומוסרי, לתחושות אותנטיות של רבים. שנית, מכיוון שגיליון זה של נתיבים עוסק בקשר בין מלחמה ואהבה, ושמיר ממבקשת לבטא בספרה אהבה ואמפתיה כלפי מי שנלחמים, מקריבים, סובלים וכואבים, ובייחוד כלפי החטופים ומשפחותיהם. בנוסף, אני מוצא בספר מעין תיעוד נרחב להתבטאויות, דעות ורגשות של רבים, אולי אף ביטוי ממשי, כעין ציטוטים או פרפרזות של דברים, הנאמרים ברחובותינו, בייחוד במהלך הפגנות ועצרות למען החטופים, ודברים שנכתבו ונהגו בתקשורת, יום יום, שעה שעה, בידי רבים מאוד. ועם זאת מהר מאוד מסתבר כי לא כולם ימצאו בספר ביטוי לדעותיהם ולתחושותיהם, בעיקר בשל תכניו ועמדתו הפוליטיים.

ואכן, ציינה אסתר שמיר בראיונות, כי יש אנשים שרואים בחורבן שהתרחש ב-7 באוקטובר משום ניצחון, ולאנשים כאלה היא אינה יודעת כיצד להתחבר. שמיר, בספרה, נוקטת עמדה פוליטית ברורה, אך לא בהכרח כזו שיכולה להצביע עליה כבעלת תפיסת עולם "שמאלנית", אלא עמדה המקובלת על ציבור שניתן לכנותו "מרכז", אולי כזו המשקפת את "מפלגת העבודה" ההיסטורית. ניתן ללמוד על כך מהשיר "מכתב בהול ליצחק רבין ז"ל", שניכרת בו התרפקות וגעגוע אליו. הדוברת אפילו פונה אל רבין בתואר "אבא", ומביעה בכך יתמות – הן פרטית והן, במשתמע, קולקטיבית (מה עוד שהשיר נכתב ב-4 בנובמבר 2023, יום השנה לרצח רבין בידי טרוריסט יהודי).

בשיר זה מצויה גם הבטחה לשוב ולבנות את המדינה ברוחו ודמותו של רבין, היא המדינה שלה, ולא את מדינת "נתניהו". בתוך כך, בשיר זה ובנוספים, היא מעמידה שתי  מדינות זו מול זו כשני קטבים הפוכים, שתי ישויות מוסריות נבדלות: מחד גיסא – "מדינת הרֵעות" (שרבין, דור הפלמ"ח וחיים גורי הם נציגיו), ומאידך גיסא – "מדינת ההפקרה" (שנתניהו, ממשלתו, מפלגתו ותומכיו הם נציגיה). אך אין בשירים אף מילה על אחריות לכיבוש החל מ-1967, לשליטה בגורל עם אחר, השפלתו וגזל אדמותיו ובתיו, שהתרחשו ומוסדו על ידי "מדינת הרעוּת".

ראוי לציין כי שמיר אינה מוקיעה את כלל הימין, אלא את תומכי