בשיר "הו, אהובַי" של סלים נפאר, שנהרג עם בני משפחתו ב-7 בדצמבר 2023, האהבה והכמיהה שמבטא המשורר בשיר זה אינה רק לבני אדם, אלא גם למקומות שמהם נעקרו הפלסטינים. ואכן הוא מציין בנשימה אחת: "כַּמָּה מַרְעִידֵנִי גַּעֲגוּעַ לַחֲבֵרִים וּלְמִשְׂחָקִים/וְהַסִּמְטָאוֹת קוֹרְאוֹת לָנוּ". 

לכן נראה כי הפנייה "אהובַי", החוזרת שלוש פעמים בשיר, מתייחסת לבני אדם ולמקומות כאחד: ערים, סמטאות ובתים שנעזבו מאחור, וקרובי משפחה שנשארו בישראל וחיים בה, כמו במקרה של סלים נפאר, שקרוב משפחה רחוק שלו, תאמר אלנפאר (ראפר, המפרסם בקביעות ב"הארץ") קרא באירוע את השיר. ובמשתמע מהשיר: השיבה היא בבחינת אקט של איחוד עם מי שנשאר בישראל.

השיר נושא אופי נוסטלגי לשיבה לזמן ולמקום, לחברות ולזיכרונות שהיו ואולי נהרסו. הוא משלב תקווה ואמונה באפשרות של תיקון הגלות והעקירה. השיבה בשיר מצטיירת לא רק כהתרחשות גשמית, אלא גם כרעיון מטפיזי של תיקון ואיחוד. על אופן התרחשות הדברים בעתיד מלמדות שורות הסיום המשלבות בין "לְאַט, בְּנַחַת" לבין "תֹּאמַר הָאֱמֶת אֶת דְּבָרָהּ" – רמז לפיוס מזה והכרה בכך שלא יתכן אחרת, מזה. אפשר לראות בכך השלמה עם מסלול ההיסטוריה, מתוך הבנה שהשיבה, במובן עמוק יותר, תתרחש באופן טבעי, בקצב שלה, ללא מאבק ישיר, אלים, אלא כהתרחשות היסטורית-דטרמיניסטית, תהליך עמוק שאינו תלוי ומושפע ממכשולים זמניים, ואף אינו תלוי לחלוטין במעשה אנושי, כי הצדק נעלה על כל כוח כופה, אנושי.