ב-8 בפברואר 2025 נכחנו באירוע "שירה פלסטינית מעזה", ביפו. את האירוע ארגנה (ביחד עם הפרופסור לספרות רחל כורזים) המשוררת איאת אבו שמיס, אשר גם הנחתה את הערב. היה זה אירוע מרגש שנכחו בו למעלה ממאה אנשים, האולם היה מלא עד אפס מקום בפלסטינים אזרחי המדינה וביהודים.  כתבה אחר כך איאת, כי נכחו "בעיקר כאלה שלא מפחדים ממילים, שלא מפחדים לשמוע ולקרוא שירה עזתית בועטת וכואבת, כזו שנכתבה בזמן מלחמה". בוטאה שם כמיהה לחיים נורמאליים, עצמאיים, ללא אימת מוות וזוועות מלחמה.   

את שירי המשוררים העזתיים הקריאו משוררים פלסטינים אזרחי ישראל ומאחוריהם, על המסך הוקרן תרגומם לאנגלית. בחרתי, בעצה אחת עם איאת, לעלות כאן שלושה מהשירים, של משוררים שנהרגו בחודשים הראשונים של המלחמה הנוכחית, ואשר שיריהם מבטאים קשר בין מלחמה, תוצאותיה ובין רגש אהבה (נושא גיליון זה). המאמר כולל את המקור בערבית ואת תרגומי לעברית. שירים אלה, ושירים אחרים שאותם קראו באירוע, פורסמו באתרים שונים באינטרנט בערבית ובתרגומם לאנגלית. במהלך הערב ובשיחתנו ציינה איאת כי חלק מהמשוררים – יבדלו לחיים ארוכים – ביקשו ששיריהם לא יתורגמו לעברית. ניכר כי התנגדותם נובעת מכאב וסבל, צער ואובדן, ומהזדהותם עמוקה עם אסונם של בני עמם, בהם גם קרובי משפחה – את כל אלה רוב הישראלים אינם רוצים לשמוע ולהכיר.   

ומה תמה, שהאירוע לא קיבל ביטוי בכלי התקשורת הישראליים בשפה העברית? רק עיתון "הארץ" פרסם מאמר אחד, ובאנגלית, שחיבר אבשלום חלוץ. ככל שמצאתי הוא לא פורסם בעברית, כמו מתוך חשש מפני תגובת הקוראים הישראליים?

בספטמבר 2024 התפרסם בעיתון מאמר בעברית, פרי עטה של סוהא טויל קאדרי, על "ספר הצוואות –  עדויות של יוצרות ויוצרים מעזה אל מול פני המוות", הכולל שירים של חלק מהמשוררים שיצירותיהם הוקראו באירוע. היא ציינה כי המילים "ישראל", "ישראלים", "ציונים" או "יהודים" לא מופיעות באף אחד מהטקסטים. דברים אלה נכונים גם באשר לשירים שהוקראו באירוע: ביקורת גלויה כלפי האחראים לאסונם אין בהם, אך די במה שיש כדי ללמד על הטרגדיה, תחושת העוול והקורבן והגורמים להם, מאז 1948.

את הספר ערכה המשוררת והמתרגמת רים ע'נאיים, שתרגמה לאנגלית גם שניים מהשירים שהוקראו באירוע, בכלל זה שירו של רפעת אלערעיר, "אם מותי בלתי נמנע", המובא במלואו בתרגום לעברית, בכתבה בעיתון "הארץ", וכאן בתרגומי (וכך השיר זכה לשתי גרסאות בעברית, לפחות). אלערעיר, משורר ומרצה לספרות אנגלית וכתיבה יצירתית באוניברסיטה האסלאמית בעזה, נהרג ב–6 בדצמבר 2023, יחד עם אחיו, אחותו וארבעת ילדיה. מציינת סוהא טויל קאדרי,  בצדק, כי "כוחו של השיר טמון בכך  שהוא מאפשר לגעת במוות בלי להיגרר למלודרמה או לצפות לקתרזיס". כמובן שיש בשיר יותר מכך: אמנם שפתו פשוטה, אך בזה כוחה. הוא ישיר ונוגע, מעביר היטב תחושת אובדן, וחיפוש אחר ניצוץ של תקווה, של גאולה, או לפחות שלמוות תהיה  משמעות, ערך מוסרי והיסטורי