שירה של היבא אבו נדא, שנהרגה ב-20 באוקטובר 2023, הוא הפוליטי יותר מבין שלושת השירים. הוא מביע בדידות לאומית, אובדן וחוסר אונים מול מציאות של ניכור מצד העולם המוגדר כנבער (בערבית – ג'הילי). המשוררת מתארת עולם שבו, בזמן שכולם ניצחו במלחמותיהם, רק דַרְוִישׁ נותר עירום, ללא שירה. וכך, שיר זה כולל (בניגוד ליתר השירים) פניה אל דמות בעלת זהות הגם לא מאומתת בוודאות. אבל הפניה הישירה אל נמען יחיד, בשמו הפרטי, היא מעשה של קירבה, המצביעה במשתמע שמדובר באדם אמיתי, מוכר, אולי אהוב, בין אם ברמה האישית, ובין אם ברמה "לאומית".

לצד זאת החיבור בין שם זה דווקא, לשירה, מעלה את האפשרות שמדובר במחמוד דרוויש. או שמא כוונתה שלמרות השירה הוא נותר אילם לנוכח האובדן והחורבן, ללא יכולת לשנות את המציאות המרה? קרי: השירה, שליוותה את דרויש בימי חייו, העניקה לו את מעמדו כמשורר הפלסטיני בהא הידיעה, ושימשה כלי של זיכרון והתחדשות, שירתו זו כשלה, ולא היה בכוחה להעניק ולהחזיר את מה שאבד ונכחד. בכך דרויש מסמל את הפלסטינים כולם, להם שימש פה. הם שנותרו חסרי כל, עירומים, ללא נחמה, ואפילו ללא שירה. אבל המשורר דרויש דווקא האמין בכוחה של השירה לחולל שינוי במציאות, או לפחות למלא תפקיד בשימור הזכרון ועיצוב הנרטיב הפלסטיני ולהכריח את העולם להכיר בו.

ההיבט הפוליטי הוא הבולט בשיר: מה שאבד לפלסטינים הוא תוצאה של כוחות גדולים מהם, ציניים, קרים וכלכליים, כ"כוחות שוק" במציאות שבה "הָאֲדָמָה הִיא שׁוּק חָפְשִׁי", נמכרה "בִּמְכִירָה פֻּמְבִּית. כל היקר והקדוש היה נתון לסחר מכר, הפלסטינים וארצם היו לכלי משחק בידי כוחות גדולים, כשהם חסרי אונים. מעניין שהשיר נכתב לפני שטראמפ נבחר לנשיא ארה"ב, וכמו ניבא את תפיסת עולמו הצרה, הצרכנית, הבורה (ג'אהילית), לפיה רצועת עזה, פיסת מולדת של עם, אינה אלא נכס חומרי סחיר, ונמסרת ל"פתרון" המתעלם מרצונותיהם ושאיפותיהם של הפלסטינים.

תחושת הפלסטינים כי הם בודדים וללא תמיכה בעולם, בכלל זה בעולם הערבי מתבטאת בשם השיר ובחזרה פעמיים על המילים  "אֲנַחְנוּ לְבַד" (בפועל הם זוכים, מאז פרוץ המלחמה, בתמיכה  רבה, גם אם בעיקרה עממית, והרבה פחות מכך מצד ממשלות). החזרה מרמזת גם על יתמות ופרוק משפחות (אָרוּר מִי שֶׁהִפְרִיד בֵּינֵינוּ בַּמִּלְחָמָה) שכן מלחמות מפרידות בין בני אדם, וודאי מנתקות אותנו, לפעמים לתמיד, מקרובים ואהובים, ומותירות חלל ריק.