באמצעותה תגר על מיתוס האישה האוהבת, המקריבה, הנאמנה והצייתנית, תוך הסתייעות בהומור ואף פרודיה, באומרה "ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל?" זו כבר הכרזה פמיניסטית, הגם שהיא מצטיירת הן כ"רכה" (או – נשית) ורגישה, והן כחכמה ומניפולטיבית, כמו אצל הומרוס. זוהי פנלופה "מודרנית", מודעת מאוד לתכונותיה אלה.

גם אצל אמיר אור, בספרו החדש "צמא", פנלופה היא הדוברת. הצד הבולט בשיר בשם זה הוא ספקותיה – וביקורתה – של פנלופה באשר למטרת יציאתו של אודיסאוס – "אומרים שיצאת למלחמה רחוקה", באשר לסיכויי שובו, והאם יכירו זה את זה כשישוב, שכן שניהם משתנים בהשפעת הארועים סביבם ותגובתם להם. ויש גם צד שווה ביניהם: הוא "כבש נשים לא בצורות" ופנלופה, במשתמע, מחזריה ידעוה – "אכלו מבשרי העורג אליך", ואף היא אכלה "לוטוס שכחה". 

השיר אף מעלה תהיות אנטי מלחמתיות, נשיות, שכן המלחמה היא אויבת מימוש האהבה. ובממד נוסף – פנלופה נעשית כמטפורה לשירה עצמה, ליסוד ארספואטי: "אני השיר בו תגור לנצח". פשוטים יותר הם הפזמונים שכתבו שני יוצרים צרפתים חשובים: ג'ורג' ברסנס ורוברט מרסי. ברסנס תהה על נאמנותה המוחלטת של פנלופה, מדוע אינה בוחרת או אינה מעזה ליהנות מהפרי האסור, "לבגוד" באודיסאוס עם גבר אחר. 

השיר השני (אשר את גרסתו העברית שרה חוה אלברשטיין), "טווי את הצמר", מתאר את המתנתה של פנלופה לשובו של בעלה מהמלחמה, שכבר הסתיימה, וברמז – חוללה הרס: "מול בתים עשנים אין עוד זכר לפרחים/ בתנור צונן האפר, אין עשן בארובה". שנת כתיבת השיר, 1946, מרמזת על השפעת מלחמת העולם השניה, על גורלן של נשים, שחלקן המתינו לשווא, כי בני זוגן נהרגו. מרסי היה יהודי, וייתכן שהוא רומז גם על הרס המשפחות בשואה ועל התקווה הנואשת לגילוי ואיחוד עם שורדים לאחריה.