על פרשת דרכים

אבישי דדון-רווה

אֲנִי, שֶׁמָּרַחְתִּי אֶת עַצְמִי עַל הָעוֹלָם כְּמוֹ בְּדַל נַזֶּלֶת רִירִי

תָּמִיד מֻקְסָם מֵהַבִּלְתִּי-אִישִׁי שֶׁל הַסְּלָעִים סְפוּגֵי הַטַּחַב

הַמֻּטָּלִים מְחֹרָרִים עַל הַחוֹף הַיְּרַקְרַק כְּמוֹ עֲרֵמַת זִ'יטוֹנִים

שֶׁל מְהַמֵּר נוֹאָשׁ בְּרֶגַע שֶׁל all in, אוֹתָהּ תַּבְנִית אַקְרָאִית

(אַךְ נִתֶּנֶת לְנִסּוּחַ מָתֵמָטִי), הַגַּל הַשָּׁבוּר בְּגַבּוֹ בִּנְקֻדַּת הַחִתּוּךְ.

הַשּׁוֹלֵף הָאִטִּי בַּמִּזְרָח לָקַח אֶת הַזְּמַן לְטִיּוּל אֶתְגָּרִי מִמֶּנּוּ לֹא שָׁב.

אָמְרוּ פִּטְרִיּוֹת, אָמְרוּ עֲקִיצָה, אָמְרוּ שֶׁלִּקֵּק צְפַרְדֵּעַ אַחַת יוֹתֵר מִדַּי.

מָה שֶׁחָשׁוּב הוּא שֶׁאֶת הַנִּשְׁלָף לֹא נִתַּן לְהָשִׁיב, רַק לְהָאֵט, לֶאֱחֹז

בְּיָד אַחַת אֶת הָאֱמֶת הַחַמָּה הַיּוֹצֵאת מִנַּרְתִּיק עָרְלָתָהּ הַמְּבֻיֶּשֶׁת.