שיר זה של שמעון רוזנברג מציע מבט אינטימי ואונטולוגי אל יחסי אדם-זמן-אהבה, דרך דימוי הדרכים והזיכרון. מן השיר עולה תנועה מעגלית של תודעה המחפשת משמעות, נחמה, ומחילה עצמית ומעמיק את ההבנה שהשירה היא אופק טרנספורמטיבי – פסיכולוגי, קיומי ופיוטי גם יחד.

שיר הזיכרון כמעגל בלתי פתיר

כבר בשורת הפתיחה מציג הדובר את פרדוקס הזמן והמרחב:

"הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה אוֹתְךָ לְאָחוֹר הִיא זְמַן זִכָּרוֹן"

הדימוי המרכזי הוא הדרך –  נתיב הליכה פיזי המשמש גם כמטאפורה נפשית. אלא שהדרך כאן אינה חד-כיוונית או ליניארית: היא מובילה לאחור, אל עבר שהפך לזיכרון. זוהי דרך תודעתית, שבה הנפש צועדת בתוך חומרי הזמן  ובוחנת אותם מחדש. הזמן – שאינו עוד חיצוני – נטמע כחוויה פנימית, סובייקטיבית. החוויה של הליכה בזיכרון הופכת אצל רוזנברג, לאמצעי לחשיפת מקומות בהם השתבש המפגש עם האהבה, עם העצמי, עם החיים.

השיר בנוי כרצף מחשבתי כמעט מיסטי, אך יש בו עוגנים נפשיים ברורים: אהבה ראשונה ואחרונה, בכי, שמחה, אפשרויות שלא מומשו. הדובר מצייר את ההליכה בזמן כפעולה החושפת את הדפוסים הפנימיים של חייו – לא כהיסטוריה סיפורית אלא כרשת מסועפת של דרכים שנבחרו ולא נבחרו. הדגש הוא על אובדן, על תשוקה שלא התממשה, ועל צורך להבין את ההווה דרך פריזמה רפלקטיבית של הכרה בעבר.

הדרך כמעגל זמן טראומטי

תנועה מרכזית בשיר היא בין "קדימה" ל"אחורה", אך בניגוד לתקווה בתנועה קדימה, מתברר ששתיהן מובילות למקום אחד:

"קָדִימָה וּלְאָחוֹר בְּמַעְגָּל זְמַן לְלֹא מוֹצָא"

מדובר בתנועה מעגלית, אקזיסטנציאלית, שמעלה את חוויית הקיבעון. הדובר אינו נע בזמן כבתוך דרך פתוחה, אלא כלוא במעגל זיכרון אינסופי. זוהי תחושת תקיעות מוכרת לכל מי שנושא עמו פצע אהבה, אובדן, חרטה או בחירה בלתי הפיכה.

אולם, רוזנברג, ברוך לשונו ובדקות תחושתו הפסיכולוגית, איננו שוקע במלנכוליה. הוא מציע הסתכלות: "זִכְרוֹנְךָ הוּא חֲרָכִים לְהַשְׁקִיף / אֶל אַהֲבָתְךָ הָרִאשׁוֹנָה". הזיכרון נהפך לחלון, לא למציאות עצמה.  בכך נרמזת הבחנה בין חיים בזיכרון לבין חיים לידו – אפשרות להיחלץ ממנו תוך כדי התבוננות בו.

שביל ההתבגרות: האהבה כמרחב מוסרי

רוזנברג ממשיג את "הדרך הראשונה בה תעית" כ"מורת ערך" – משחק מילים מרתק בין תעייה ותעייה מוסרית, בין שוטטות לבין למידה. זוהי דרך שגרמה לאבדון מסוים אך גם לחניכה.

"לְמַד אֶת נְתִיבֶיהָ"

האהבה, גם אם נשברה, הופכת למקור של למידה. יש כאן מימוש של רעיונות מן הפסיכואנליזה – ובעיקר ממשנת ויניקוט – על כך שחוויה נפשית קשה יכולה להפוך לאבן יסוד בתהליך גיבוש עצמי