העולם אינו מושלם וזה נהדר. בחודשים האחרונים אני מפנה את בית הוריי שעברו לדיור מוגן. זו עבודת פרך לפנות דירה שגרו בה אותם דיירים כמעט שלושים שנה. קצת הזנחה, קצת בלאי, קצת התיישנות וקצת אגרנות – והתוצאה היא אתגר גדול להתמודד איתו.

הבית הזה שאני מפנה אינו הבית שנולדתי בו וגם לא זה שגדלתי בו. למעשה, זהו בית שהוריי עברו אליו אחרי שאנחנו, הילדים, עזבנו והקמנו לנו משפחות משל עצמנו. זה לא בית שיש לי אליו נוסטלגיה מיוחדת, אך זה בית שהתרגלתי אליו. שילדיי גדלו בו כנכדים. לא פחות מזה אבל גם לא יותר מזה.

כשהידיים גוררות שקי בגדים וממיינות אלבומים ומכתבים מהביטוח לאומי ומחברת החשמל, הראש פנוי למחשבות על סדר וניקיון, ארגון, דה-ארגון ורה-ארגון. מחשבות על מה נותר מאיתנו ומה אנחנו משאירים לילדינו שיפנו אחרינו. ואם את הדברים החשובים באמת לקחנו איתנו, מה המשמעות של כל מה שנותר מאחור.

לפנות ארונות זה קצת כמו לפנות דאגות. לשחרר את כל מה שלא נחוץ יותר, לפתוח רווחים בין זיכרונות. לנקות את הראש, את חדרי הלב, לפתוח נתיבי חמלה לעצמנו. פינוי ארונות כמוהו כפינוי אנרגיה לנתיבים חדשים. עשיית סדר היא יצירת הרמוניה בין חפצים. מיון הוא החלטה לקבל החלטה. מיון של חפצים עזובים של אנשים אחרים זו החלטה כבדה מאוד. כבדה מנשוא.

זה אולי נשמע מוזר, אבל סדר זה לא דבר טבעי מפני שבטבע אין סדר. נהפוך הוא. הטבע שואף לאנתרופיה מתמדת. אם נבנה ארמון חול על החוף, הרוחות והלחות יהרסו אותו. אם נגזום שיח, הוא תמיד יצמח בחזרה לתוך צורה כאוטית. אם נבנה שובר גלים, תמיד יבוא גל הצונמי שינצח אותו. בני אדם חושבים שהם יכולים לנצח את הכאוס של הטבע. זו אשליה. הם לא יכולים. אולי לסדר את הבית זו הדרך של בני האדם להתמודד עם אימת הכאוס שבחוץ. כולנו זקוקים לזה ברמות שונות. עשיית סדר היא הנגטיב של הפרא החיצוני בתוך המרחב הפרטי.

מילים שמבטאות חוסר סדר: ברדק. בלגן. מדוע זה תמיד בסלנג? בשפה זרה? האם מפני שחוסר סדר אמור להצחיק? להצדיק בחיוך חוסר משמעת עצמית? אני בודקת את האטימולוגיה של המילה ברדק. מגלה שזו מילה ברוסית, שמגיעה מהמילה בורדל בצרפתית, כלומר, בית זונות. ויש לה גם משמעות של אי סדר. יש בזה היגיון, אני חושבת. מקום שבו נעשים יחסי מין באופן לא מסודר, לא מפוקח, בסתר, שלא תחת הסדר חברתי של נישואים המכריזים על זוגיות קבועה ורשמית. אם יש מקום שבו מופרע סדר חברתי בצורה הקשה ביותר, הרי זה בבית זונות, בית משוגעים, בית כלא. הנה, אני מחייכת לעצמי, מישל פוקו שולח לי דרישת שלום אפילו בבית הוריי. האקס-טריטוריה, מושג שטבע פוקו, היא המקום שמחוץ לסדר. אני תוהה לעצמי אם בית שנמצא במצב של מעבר בין דיירים הוא אכן אקס טריטוריה כזו. מצד אחד יש בו את כל הפונקציות של חלל מגורים ומצד שני הוא לא משמש למגורים בהווה, והוא מתרוקן מחפציו עד כניסת הדיירים החדשים. בית הוריי הוא כבר לא בית ועדיין לא בית בעת ובעונה אחת.

אנשים תופשים סדר באופנים שונים. מה שמסודר עבור אחד הוא מהומה שלמה עבור אחר. אני פורקת תכולת ארונות וחושבת. אני רוצה סדר גמיש ולא נוקשה. אני רוצה סדר שיוצר שקט, אבל שלא יהיה מוחלט, שניתן יהיה לפרוע אותו בקלות ולחזור אליו גם כן בקלות. זה לא יהיה כאוטי, זה יהיה בלגן מאורגן.

סדר טוטאלי הוא דבר מסוכן. משתלט על החיים, מחליש אותם, בולען אנרגיות, מכלה כוח. סדר טוטאלי הוא טריגר של פרפקציוניזם מיותר. סדר מוחלט הוא קיפאון, נוקשות, קריסטליזציה של חיים לשעבר. סדר מוחלט הוא בלתי אפשרי מעצם טיבו, ועל אף זאת חיים בינינו אנשים שזו כמיהתם הגדולה ומושא התשוקה שלהם. בני אדם יכולים להיות כל כך נוקשים לפעמים.

סדר שאינו מוגזם מאפשר לי חמלה עצמית. סדר לא מוחלט מסוגל להכיל מורכבות. מסוגל להכיל חוסר שלמות. סדר לא מוחלט מתמודד עם הידיעה שהעולם אינו מושלם. העולם אינו מושלם וזה נהדר.