"אבל אינני חולָה!" אני מפרה את הדממה הדחוסה שמשתררת בחלל החדר הממוזג יתר על המידה, ונועצת את עינַי בַּסְּנִיקֶרְס הלבנות של ד"ר סמואלס. על אחת מהן מסתמן לו כתם ישן בצורת עכביש ומהשניה נפרם שרוך מפוספס שמתפתל לרגליו כנחש המשחר לטרף.

"זה נכון וגם לא נכון," מכחכח הרופא הכבר־לא־כל־כך־צעיר בגרונו ופוצח בהרצאה על עשרות, או אולי מאות אלפי הנגיפים האולטרה־מיקרוסקופּיים, המתוחכמים והחמקמקים, שנמצאים בכל מיליליטר של דמי והמאיימים להרוס את מערכת החיסון שלי ולהפוך את גופי שהזדהם למטרה מועדפת עבור מיקרוֹבּים פָּתוֹגֶנִים אחרים מסוגים שונים ומשונים.

"ואולי זו טעות?" הרי הלבורנטים במעבדה הגדולה והעמוסה לעייפה של קופת־החולים הם בסך הכל בני אדם, ומן הסתם קל שם לבלבל בין הדגימות הרבות. בפרט את אלו של נבדקים ששֵם משפחתם הוא כהן. "צר לי, אבל זה לא סביר," פוסקת הדמות שמעבר למסך המחשב ומלווה את תשובתה בהסבר מפורט שנועד לשכנע אותי כי רק לאחר שבוצעו אצלי שתי בדיקות אֵיצְ'־אַי־וִי בשתי שיטות שונות, כמקובל, זומנתי למרפאתו כדי לקבל את התוצאה החיובית.

הַקָּשׁוֹת אצבעו על המקלדת. תקתוקו של שעון הקיר. זמזום נורת הפלואורסצנט. צפירה של כלי רכב חולף. ותיפול שְׁבָא ותיקח את הבקר ואת האתונות ואת הנערים היכו לפי חרב; ואש אלוהים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם; וכַּשְׂדִּים שמו שלושה ראשים ופשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב… האוטובוס האחרון עוצר בצומת החשוכה שממנה מתפצל שביל הגישה הצר המוביל לאולפנה. אני יורדת במהירות, אוספת את תרמיל הגב הגדול שלי מתא המטען ומתחילה ללכת לכיוון האורות המנצנצים. רוח קרירה מנשבת וניחוחות של פריחה אביבית משכרת מכים באפי. לאחר כמה צעדים אני שומעת רעש חשוד מאחוריי ומסתובבת כדי לראות במה מדובר ואז מתעוררת במקום זר עם כאבים בכל חלקי גופי וצוואר נוקשה ומקובע ולומדת מהאחות הרחמניה בחדר המיון שמצאו אותי מעולפת וחבולה בין השיחים שבצד הדרך כשכל בגדיי קרועים. "אבל עכשיו הכל בסדר," מבטיחים לי הקרובים והידידים שמגיעים בהמשך לבקר אותי עמוסי עוגות ושוקולדים ופירות ושתיה ומשפילים את מבטיהם, "העיקר שאת בחיים".

אני בוחנת בתשומת לב רבה את החזה שלי – האם יתכן שהוא תפח במקצת לאחרונה או שזה רק נדמה לי? – וגם את בטני וירכיי ורגליי, ונרגעת בראותי שהחולצה והחצאית שלמות לגמרי ושאין עלי שום שריטות או פצעים וגם לא סדים או תחבושות. וָואוּ, כמה טוב שהיה זה רק חלום רע. אלא שמאיפשהו ממשיך לבקוע אותו קול חדגוני העוסק עתה בבדיקות הנוספות- ספירת דם, אלקטרוליטים, תפקודי כבד וכליות, שומנים, תבחין עור לשחפת, עומס ויראלי וסִי־דִי־פוֹר שיהיה עלי לעבור בקרוב לצורך השלמת הבֵּרור.

ידיי נשלחות אינסטנקטיבית לעבר דופנו של שולחן העבודה המוצק שמזדקר מולי כאי בודד בין זרמי האותיות והמילים וראשי התיבות והמונחים המקצועיים שמסתובבים ומסתחררים ומתערבבים ומתערבלים מימיני ומשמאלי ומעלי ומתחתי, והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פינות הבית ויפול על הנערים וימותו.

"אין לך שום סיבה להכנס לפאניקה," מְשַׁיֵּט הַצֶּלֶם המטושטש לעברי ואוחז בחוזקה בכתפיי כדי שלא אצנח ארצה מהכסא שעליו אני יושבת ורועדת בעודי חושבת על הוריי שבוודאי יזדעזעו לשמע האבחנה החדשה ועל בנות כתתי שתוכלנה עתה להשתמש בעוד אמתלה כדי להמשיך ולהתייחס אלי כמצורעת. ואחרי שראשי פוסק מלרחף, נשימתי חוזרת למקצבה הרגיל וגם הנימול בקצות אצבעותיי כמעט שחולף הוא מוביל אותי בזהירות – עצמות גֵּווֹ בולטות מבעד לְמִתְאָר חלוקו המעומלן – למיטת הבדיקה שבפינה ומסייע בידי להשתרע עליה. מודד את לחץ דמי, מתרשם מהדופק, בודק את לשוני, מאזין לראותיי ומוסיף לעדכן אותי שקיים עכשיו 'קוקטייל' מיוחד של שלוש תרופות אַנְטִי־רֶטְרוֹוִירָלִיוֹת יעילות שמאפשרות לְנַשָּׂאִית כמוני – כך כבר קוטלגתי על ידו – לחיות עד גיל מאה ועשרים, בלי נדר. "קחי לדוגמה את מֶגִ'יק ג'וֹנְסוֹן מקבוצת הכדורסל לוס־אנג'לס לֶייקֵרְס," שולף הַמַּגִּיד את אחד הידוענים שלו, "ודעי לך שהוא סוגר כבר למעלה מחמש שנים עם הטיפול החדש והמהפכני הזה ועוד ידו נטויה, תרתי משמע".

אתנחתא נוספת. קול פעימות הלב. זמזום המנורה. תקתוק השעון. מבעד לדלת שנפתחת לרגע קצר חודר דיווח רדיופוני נסער אודות איזו התנגשות מוזרה של מטוסי נוסעים בשני מגדלים גבוהים בעיר ניו־יורק. מה לי ולהם? או לאיזה ספורטאי אמריקאי מפורסם?

בחילה מתחילה לטפס במעלה גרוני, כמדי יום בשבועות האחרונים, וכדי לנסות ולהתגבר עליה אני מקבעת את מבטי בגלאי העשן שעל התקרה ובמשך דקה ארוכה מתרכזת בצורתו המעוגלת ובגוויתו של הזבוב המרוח על מכסהו האפור… לפתע פורצות גם ממנו להבות אש גדולות השורפות את הבגד ואת השְתי ואת הערב ואת הצמר ואת הפִּשתים ואת כל כלי העור אשר היה בהם הַנָּגַע, והשרידים המפוחמים מתלכדים ונערמים ומטפסים ועולים במחול אטי השמימה, כמו שארית ימיי, לקול ניגונו העצוב של חיים. חיימק'ה שלי שמזה מספר חודשים מנסה להתחמק ממני וממשפחתי בכל דרך אפשרית, וברור לכולם כי זו רק שאלה של זמן עד שהוא יודיע על כוונתו לבטל את אירוסינו.

"וניתן אפילו להתחתן וללדת תינוקות בריאים ושלמים," פולש הַמְּבַשֵּׂר הקרח וחמור הסבר עמוק לתוך נבכי הרהוריי ומסיר כבדרך אגב את המשקפיים השחורים שמכסים על חורי עיניו כדי לנקות את עדשותיהם העבות בעזרת שולי תכריכוֹ.

אבל אני, שמאז מוצאי השבת פרשת נָשֹׂא כבר חדלתי להאמין בניסים ובנפלאות ובאותות ובמופתים, רק מצפה שרצפת האבן הקרה תרעד ותִבָּקַע ותִּפְתַּח לרווחה את פיה ותבלע את כל כולי לתוכה.