תנומה מדומה ניבטה מֵעֲלֵי-העץ המוארכים, שצבעם ירוק-כהה וחברבורות של ירוק-בהיר ניכרות מתוכם, רוחשים, נעים אנה ואנה בחוסר שקט, קשובים לכל תנועת בת-רוח, מתמסרים לה וחרדים מפניה בעת ובעונה אחת, נמשכים מרשת ענפים העולה כמו מתוך האדמה, ששיח קטן-קומה ועשיר בַּדִּים פּוֹרְשֵׂי אלפי עלעלים ירוקים מליט את נקודות אחיזתם בגזע-העץ ככוֹמֵס דבר-סוד. מֵעֵבֶר לראש העץ עמדו חבורות-חבורות של שִׂיחֵי בז'-אפרפר מנוקדים בכדורי ניצניהם היבשים, שרשתות קרני -קוציהם המסובכים זה בזה משתלחות בתוכם, שזה חודשי-קיץ אחדים התענו בצמא נורא, ולָאיש שהביט בהן מראש הגבעה הקטנה נדמו כמסתודדות זו עם זו במשבי-הרוח הקלים ומתנות באנחות חרישיוֹת כלחש נחשים את קנאתן. האיש הרים מבטו עוד, וגושי כתמי עצים ירוקים צמריים ככבשים הרובצות על האדמה, בתחילה גושים ירוקים בהירים ואחר ירוקים כהים, עמדו לפני מבטו, עד קווי רכסי ההרים הרחוקים, הכהים.
"שאולי, אתה 'חוֹלֵם', עוד לא גמרנו לפרוק את המכונית", צחקה-נזפה בו תמי, חברתו. נִנְער ממבטיו, הניח מידיו את מכשיר-הגז הנייד אל בין ערימת חפצי הפיקניק, סב לאחור והחל יורד מן הגבעה לעבר המכונית, מניע בראשו שמאלה וימינה בצער תוך שהוא לוחש בלבו: "איזה טיפש הייתי, איזה טיפש, איזה אושר מוחמץ", ועוצר בהליכתו.
הם שוחחו הרבה וגם צחקו הרבה בפגישותיהם. שאול היה מתלוצץ בהברקות פתאומיות של הומור ולאה הייתה מגיבה בפרצי-צחוק והוא מצטרף לצחוקה.
– "יש לי כל ההצדקה לא לתת לך לנגוע בי יותר מדי", נהגה לומר לו, "אני לא יודעת מה יהיה הסוף עם הקשר בינינו. בינתיים אנחנו רק משוחחים ומחזיקים ידיים ומתחבקים ומתנשקים, לא יותר".
שתי חברותיה מן האולפנה לבנות דתיות וחבריהן האירו לו פנים. יחד היו נפגשים ברביעייה ולעיתים בשישייה, דוד ומשה חובשי כיפות סרוגות והוא גלוי-הראש היחיד. קטי חיבבה אותו מאד, ולאה אמרה לו פעמים אחדות: "קטי אומרת שאתה נורא נחמד". דינה הייתה מעט מסויגת, אך גם כלפי משה, חברהּ של קטי, הייתה מעט מסויגת. אף שתקנית ומופנמת הייתה, והוא זקף את הסתייגותה זו לחינוכן של בנות דתיות ולאופייה המסוגר. דוד ומשה קיבלו אותו כאחד משלהם, ואף שמעולם לא עלה בשיחתם עניין מענייני הדת במישרין, מצאו עניינים משותפים רבים, ושאול שם לב שלאה מבחינה בכך.
– "כשאחד ההורים דתי והשני חילוני, הילדים יוצאים מבולבלים", שׂחה לו פעם כמו לתומה, בְּסָפְּרָה עליה ועל אחותה, בהזכירה שאמהּ חילונית ואביה הינו בעל-תשובה זה שנים רבות. העמיד פנים שאינו מבין את הרמז שבדבריה, והחל לספר לה דברים שונים שקראו עיניו ושמעו אזניו על תופעת בעלי-התשובה, שנפוצה באותה תקופה בארץ. לאה הביטה בו כל אותה עת במבט מלוכסן ובראש וגֵו מרוחקים, ולא חזרה לדבר על עצמה ועל אחותה, ואולם, בסוף דבריו, משהבחין במבטה המלוכסן ובראשה וגווה המרוחקים, ביקש להרגיעה: "אני אבקש מאבא שלי ללמד אותי להתפלל".
בפגישותיהם הבאות הבחין שהיא מבקשת לשאול אותו דבר-מה, וידע שעל דבר התפילות היא רוצה לשאול, והוא, שאכן התעניין אצל אביו בענייני תפילות, בהעמידו פנים שמתוך סקרנות גרידא הוא מתעניין – אף שהבחין שאביו אינו מאמין לו ומנסה במבטיו שאינם מרפים מפניו לרדת לפשר התעניינותו הפתאומית בתפילות; שאול לא סיפר להוריו שהוא "יוצא" עם בחורה דתית – ואף התפלל בחשאי, כדי להכיר את התפילות, דבר-מה, נימה של גאווה או תחושה של מעין כבוד עצמי מנעו ממנו לספר לה על כך.
במיוחד היה קשה בעיניו עניין חבישת הכיפה, שעליו רמזה לו מפעם לפעם. "אפשר להאמין גם מבלי לחבוש כיפה", היה אומר לה בנימת דיבור אקדמית של מי שמדבר בעניין שאינו נוגע לו, והיא בְּשֶׁלָהּ: "גם מראית-עין חשובה". "מה יאמרו כל מכריי", היה אומר בינו לבין עצמו, ושוב ניקרו בלבו אותה גאווה או כבוד עצמי, והוא סמך על אהבתם וקבע בלבו שעניין זה לא יעמוד כמכשול שאין לעוברו בדרכם של לאה ושלו.
ניסיונותיה לשכנעו לקבל עליו את הדת בטיעוניה שהדת נכונה מן החילוניות כָּשְׁלוּ. חילוני מתוך הכרה ברורה ומוצקה היה, בחור מבית דתי, שמשעה שהפגישוהו מוריו בבית הספר התיכון הממלכתי עם "ביקורת-המקרא" ועם תורות המדע, מצא שהן נכונות, והדת אינה אלא עוד מיתולוגיה קדומה, הנופלת בפניהן כעיר-חומה עלובה ומעוררת גיחוך בפני כובש עז וכביר המצויד באילי-ברזל חזקים וכבדים. אחר ניסתה, באחת מפגישותיהם, דרך אחרת: "לא חשובה לךָ אחדות עַם-ישראל?" אמרה-שאלה, "איך נוכל להיות שני עמים בעם אחד?", הוסיפה. "ומה תגידי אם אומר לך אותו הדבר עצמו בניסיון לשכנע אותך להפוך לחילונית?" אמר-שאל. היא תפסה את ראשה בידיה מתוך ייאוש: "אני לא יודעת מה לעשות", מלמלה, ואחר רגע קט אזרה את כוחותיה: "ומה יהיה על המסורת, לפחות מתוך כבוד למסורת חבוֹשׁ כיפה ותתפלל". "יש גם מסורת חילונית, אם כי לא קוראים לה מסורת, אלא בשם אחר, כמו מורשת, או ערכי-עבר", התריס בפניה, "וחוץ מזה. יש דברים חשובים מהמסורת, למשל: האמת, כפי שהיא נראית בעיניי", הוסיף. "אַי", נאנחה, והוא גחן אליה ונישק אותה בְּרַכּוּת. "אַי", נאנחה שוב, משהִרפה משפתיה.
בפגישתם הבאה ניסה לשכנעהּ שיקבל עליו שחינוך הילדים יהיה על פי דרכה. "אתה פשוט לא מבין איך מתנהלים חיים של בני זוג עִם ילדים. גם אם תשתוק כול הזמן ואני אדבר, כל אחד מהילדים ישאל את עצמו: "אבל מה אבא חושב, מה אבא רוצה שאני אעשה?".
לעצמו אמר שאול שבעוד מספר שבועות יחשוב על דבריה ואולי יחבוש כיפה, ולאחר מספר שבועות שוב אמר כך לעצמו, ושוב, ושוב, וחודשים אחדים חלפו.
– "ההורים שלי מציקים לי כל הזמן: 'לאה, מי שמחכָּה יותר מדי נשארת בסוף לבד. מתי תתחתני?", ואני מחכה שתסכים לעניין הכיפה והתפילות ואורח חיים דתי", אמרה לו מִקֵּץ אותם חודשים. שאול הגיב בשתיקה.
המשיכו להיפגש, משוחחים הרבה והוא מתלוצץ בהברקות פתאומיות של הומור והיא פורצת בפרצי-צחוק והוא מצטרף לצחוקה והם מחזיקים ידיים ומתחבקים ומתנשקים, ובסוף כל פגישה היא מעלה את עניין הכיפה והתפילות ואורח החיים הדתי: "אפילו אם זה לא מכול הלב, בינתיים; במשך הזמן תתחזק", הייתה מבקשת, כמעט מתחננת.
סרבנות עמוקה השתרשה בו לעניין בקשותיה. "זו פַארְסָה", אמר לעצמו, "אני לא אשתתף בפרסה הזו". ופעם, כשהתלוצץ בעניין שביתת עובדי הרכבת שארעה באותה עת, לא צחקה, אלא אמרה לו: "שאולי, תיזהר שלא תאחר את הרכבת". והוא, עקשנות קשה עמדה בו. אף שאהב אותה, סירב להפוך את עורו ולהעמיד פני מי שקיבל עליו את הדת. "אני אוהב אותך", אמר לה בפגישתם הבאה. "זה לא מספיק, שאולי, לא מספיק. אתה צריך לקבל עליך את הדת באופן מלא, הלוואי שבאמת, אבל לפחות כלפי-חוץ. מה שתחשוב בלב, ממילא אף אחד לא יכול לדעת, גם לא אני. לא יעזור שום דבר אחר. אתה צריך להחליט"
והוא לא החליט.
בשעה תשע בערב, באחד מימי החול, צלצל הטלפון בביתו. "שאולי, קח מונית ובוא אלי. אני רוצה לומר לך דבר חשוב". הזמין מונית, והגיע אל ביתה, אינו יודע מה אירע, אך חרדה עמומה העיקה
במוחו. ישבה על הכיסא שבחדרה והוא התיישב על המיטה. "שאולי, אני רוצה לומר לך דבר חשוב. לא רציתי לחכות אפילו שעה, כי החלטתי החלטה ואינני יכולה לחכות ולא לומר לך אותה. אני מאד מצטערת לספר לך. קשה לי. אימא שלי אמרה לי שוב ושוב שחבל על הזמן שעובר ככה, שאני צריכה לצאת גם עם בחור אחר, כי אנחנו 'יוצאים ביחד' כבר שלושה רִבְעֵי- שנה והיא לא רואה שמשהו מתקדם אצלנו. אתה בוודאי תכעס עלי, אבל בזמן שאני יוצאת אתך, כבר חודשיים שאני יוצאת עם בחור דתי, ובעוד כמה ימים ההורים שלנו ייפגשו. העניין רציני, ואנחנו עומדים להתארס. נתתי לך מספיק הזדמנויות. אני באמת מצטערת, שאולי". "אבל הבטחת לי שאת רצינית אִתי", הזכיר לה משפט שאמרה באחת מפגישותיהם. "אבל אתה לא היית רציני אִתי. היית חייב להבין שאצלי עניין הדת הוא תנאי בל-יעבור". "ביום הכיפורים, לפני שבוע, צמתי, כפי שהבטחתי לך, אמנם לא עד הסוף, כי באחת בצהריים חשתי כאב ראש איום ונורא, אבל עד אז השתדלתי מאד, כי הבטחתי לך" סיפר לה דבר-אמת. לאה צחקה בפניו וניכר היה שאינה מאמינה לו: "צמת! השתדלת מאד! באמת! ולמה לא סיפרת לי עד עכשיו! אני לא מאמינה לך. וגם אם זה נכון, כבר מאוחר מדי". "לא אכפת לי שתכיר את הבחור", הוסיפה, "רק שלא תקנא בו", הוסיפה עוד, כמתבדחת, "והייתי רוצה שנישאר ידידים. אני מקווה שאתה לא מתנגד", חזרה לְטוֹן-דיבורהּ הרציני.
שאול חש כמי שחרב עליו עולמו. "תני לי עוד הזדמנות", ביקש, משתדל להסתיר את נימת התחינה שחש כי היא מחלחלת בקולו. "ומה תעשה בהזדמנות הזו?" שאלה, נימת ספקנות בקולה. הוא היסס שניות אחדות, מנסה לעשות סדר במחשבותיו. "אני רואה שההזדמנות לא תעזור. חבל, באמת חבל". "נכנסתְ לתוך המחשבות שלי", הזדעק כטובע שהשמיטו מידיו את גלגל-ההצלה, "רציתי לומר לךְ שאני מוכן לכול מה שאת רוצָה". נימת התחינה עלתה והשתלטה בדבריו. "כבר מאוחר מדי, שאולי, כבר מאוחר מדי, ואני כבר לא מאמינה שאתה מסוגל לזה. אתה פשוט לא מסוגל לזה". היא רכנה לעברו ונתנה לו נשיקה רכה על שפתיו. "זו הנשיקה האחרונה שלנו", אמרה בקול חרישי, מביטה בעיניו במבט מיוסר, והוא ראה שדמעות נקוו בקצות עיניה.
– "שוב אתה 'חולם', שאולי, מה אתך!" הלם באזניו קולה של תמי מתחתית הגבעה, והוא החליק בכף ידו על מצחו והחל יורד לקראתה, לוחש שוב בלבו: "איזה טיפש הייתי, איזה טיפש, איזה אושר מוחמץ".