תנומה מדומה ניבטה מֵעֲלֵי-העץ המוארכים, שצבעם ירוק-כהה וחברבורות של ירוק-בהיר ניכרות מתוכם, רוחשים, נעים אנה ואנה בחוסר שקט, קשובים לכל תנועת בת-רוח, מתמסרים לה וחרדים מפניה בעת ובעונה אחת, נמשכים מרשת ענפים העולה כמו מתוך האדמה, ששיח קטן-קומה ועשיר בַּדִּים פּוֹרְשֵׂי אלפי עלעלים ירוקים מליט את נקודות אחיזתם בגזע-העץ ככוֹמֵס דבר-סוד. מֵעֵבֶר לראש העץ עמדו חבורות-חבורות של שִׂיחֵי בז'-אפרפר מנוקדים בכדורי ניצניהם היבשים, שרשתות קרני -קוציהם המסובכים זה בזה משתלחות בתוכם, שזה חודשי-קיץ אחדים התענו בצמא נורא, ולָאיש שהביט בהן מראש הגבעה הקטנה נדמו כמסתודדות זו עם זו במשבי-הרוח הקלים ומתנות באנחות חרישיוֹת כלחש נחשים את קנאתן. האיש הרים מבטו עוד, וגושי כתמי עצים ירוקים צמריים ככבשים הרובצות על האדמה, בתחילה גושים ירוקים בהירים ואחר ירוקים כהים, עמדו לפני מבטו, עד קווי רכסי ההרים הרחוקים, הכהים.

"שאולי, אתה 'חוֹלֵם', עוד לא גמרנו לפרוק את המכונית", צחקה-נזפה בו תמי, חברתו. נִנְער ממבטיו, הניח מידיו את מכשיר-הגז הנייד אל בין ערימת חפצי הפיקניק, סב לאחור והחל יורד מן הגבעה לעבר המכונית, מניע בראשו שמאלה וימינה  בצער תוך שהוא לוחש בלבו: "איזה טיפש הייתי, איזה טיפש, איזה אושר מוחמץ", ועוצר בהליכתו.

הם שוחחו הרבה וגם צחקו הרבה בפגישותיהם. שאול היה מתלוצץ בהברקות פתאומיות של הומור ולאה הייתה מגיבה בפרצי-צחוק והוא מצטרף לצחוקה.

– "יש לי כל ההצדקה לא לתת לך לנגוע בי יותר מדי", נהגה לומר לו, "אני לא יודעת מה יהיה הסוף עם הקשר בינינו. בינתיים אנחנו רק משוחחים ומחזיקים ידיים ומתחבקים ומתנשקים, לא יותר".

שתי חברותיה מן האולפנה לבנות דתיות וחבריהן האירו לו פנים. יחד היו נפגשים ברביעייה ולעיתים בשישייה, דוד ומשה חובשי כיפות סרוגות והוא גלוי-הראש היחיד. קטי חיבבה אותו מאד, ולאה אמרה לו פעמים אחדות: "קטי אומרת שאתה נורא נחמד". דינה הייתה מעט מסויגת, אך גם כלפי משה, חברהּ של קטי, הייתה מעט מסויגת. אף שתקנית ומופנמת הייתה, והוא זקף את הסתייגותה זו לחינוכן של בנות דתיות ולאופייה המסוגר. דוד ומשה קיבלו אותו כאחד משלהם, ואף שמעולם לא עלה בשיחתם עניין מענייני הדת במישרין, מצאו עניינים משותפים רבים, ושאול שם לב שלאה מבחינה בכך.

– "כשאחד ההורים דתי והשני חילוני, הילדים יוצאים מבולבלים", שׂחה לו פעם כמו לתומה, בְּסָפְּרָה עליה ועל אחותה, בהזכירה שאמהּ חילונית ואביה הינו בעל-תשובה זה שנים רבות. העמיד פנים שאינו מבין את הרמז שבדבריה, והחל לספר לה דברים שונים שקראו עיניו ושמעו אזניו על תופעת בעלי-התשובה, שנפוצה באותה תקופה בארץ. לאה הביטה בו כל אותה עת במבט מלוכסן ובראש וגֵו מרוחקים, ולא חזרה לדבר על עצמה ועל אחותה, ואולם, בסוף דבריו, משהבחין במבטה המלוכסן ובראשה וגווה המרוחקים, ביקש להרגיעה: "אני אבקש מאבא שלי ללמד אותי להתפלל".

בפגישותיהם הבאות הבחין שהיא מבקשת לשאול אותו דבר-מה, וידע שעל דבר התפילות היא רוצה לשאול, והוא, שאכן התעניין אצל אביו בענייני תפילות, בהעמידו פנים שמתוך סקרנות גרידא הוא מתעניין –  אף שהבחין שאביו אינו מאמין לו ומנסה במבטיו שאינם מרפים מפניו לרדת לפשר התעניינותו הפתאומית בתפילות; שאול לא סיפר להוריו שהוא "יוצא" עם בחורה דתית – ואף התפלל בחשאי, כדי להכיר את התפילות, דבר-מה, נימה של גאווה או תחושה של מעין כבוד עצמי מנעו ממנו לספר לה על כך.

במיוחד היה קשה בעיניו עניין חבישת הכיפה, שעליו רמזה לו מפעם לפעם. "אפשר להאמין גם מבלי לחבוש כיפה", היה אומר לה בנימת דיבור אקדמית של מי שמדבר בעניין שאינו נוגע לו, והיא בְּשֶׁלָהּ: "גם מראית-עין חשובה". "מה יאמרו כל מכריי", היה אומר בינו לבין עצמו, ושוב ניקרו בלבו אותה גאווה או כבוד עצמי, והוא סמך על אהבתם וקבע בלבו שעניין זה לא יעמוד כמכשול שאין לעוברו בדרכם של לאה ושלו.

ניסיונותיה לשכנעו לקבל עליו את הדת בטיעוניה שהדת נכונה מן החילוניות כָּשְׁלוּ. חילוני מתוך הכרה ברורה ומוצקה היה, בחור מבית דתי, שמשעה שהפגישוהו מוריו בבית הספר התיכון הממלכתי עם "ביקורת-המקרא" ועם תורות המדע, מצא שהן נכונות, והדת אינה אלא עוד מיתולוגיה קדומה, הנופלת בפניהן כעיר-חומה עלובה ומעוררת גיחוך בפני כובש עז וכביר המצויד באילי-ברזל חזקים וכבדים. אחר ניסתה, באחת מפגישותיהם, דרך אחרת: "לא חשובה לךָ אחדות עַם-ישראל?" אמרה-שאלה, "איך נוכל להיות שני עמים בעם אחד?", הוסיפה. "ומה תגידי אם אומר לך אותו הדבר עצמו בניסיון לשכנע אותך להפוך לחילונית?" אמר-שאל. היא תפסה את ראשה בידיה מתוך ייאוש: "אני לא יודעת מה לעשות", מלמלה, ואחר רגע קט אזרה את כוחותיה: "ומה יהיה על המסורת, לפחות מתוך כבוד למסורת חבוֹשׁ כיפה ותתפלל". "יש גם מסורת חילונית, אם כי לא קוראים לה מסורת, אלא בשם אחר, כמו מורשת, או ערכי-עבר", התריס בפניה, "וחוץ מזה. יש דברים חשובים מהמסורת, למשל: האמת, כפי שהיא נראית בעיניי", הוסיף. "אַי", נאנחה, והוא גחן אליה ונישק אותה בְּרַכּוּת. "אַי", נאנחה שוב, משהִרפה משפתיה.