-״אתה מסתלבט עליי גבי? יעני ברצינות עכשיו אתה עוד מסוגל להאמין לכל החרא הזה? אתה כאן עכשיו! אני יודעת שאתה יודע יותר טוב, אל תשחק אותה טמבל עכשיו. איזה משפחה טובה? כפרה עליך, גבי… מה הקשר טובה? מאיפה טובה? תגיד לי מאיפה להסתכל כי אני גם רוצה״, אני אומרת לו.

טובה עלאק. לפלנד זה כאן. אולי זה טוב סה״כ שעובדים עלינו ככה, חזק כל-כך? תראו אותו את הגבי הזה. מרוצה ממשהו כל הזמן. שותק בפה ומרוצה בעיניים. אולי זה לא כל-כך נורא. הסללה תמימה; נישתית כזו, מתוך מיליונים של כוונות טובות. כן. כולם אנשים טובים כאן. כולם. 

״תוריד את הרגליים או הגרביים המסריחות שלך גבי אמרתי לך כבר, נו! די להיות ילד חרא״. הוא פותח עליי את העיניים הענקיות האלה, כמה ירוק יא ראבק. לא אומר מילה. זה הקטע של המשפחה הזו, כולם יפים מדי, יפים עד שאי אפשר להאמין עד כמה אנחנו רקובים. לא בקטע קלישאתי, בקטע של עובש שפיתח פרווה כל-כך מרשימה, שזה צפוף ומריח כמו שערות סבתא. מלא סוכר, מלא מתוק. מקרוב זה עשן.  

הוא לא מוריד את הרגליים וגם לא הגרביים הלבנות; ברור. הכתמים השחורים של הלכלוך שנדבק בהן הפכו אותן לדלמטיות עם מרקם פרוותי והכל. דביל. למה בנים קונים גרביים לבנות? למה מייצרים להם כאלה?  הוא מחייך חיוך שמאלי וחושף את הניב התורשתי המחודד; הוא ממשיך להתעלם ממני. מרענן את המיילים שלו מהלימודים, או איזה משהו אחר שבטוח צריך להסתיר יש לו מלא ׳צריך להסתיר׳, גם כן זה. איכס עליו ואיכס עליי. גם עליי, בטוח גם עליי. על החיוך האוטומטי שמתחנן שיהיו בצד שלו. אז הוא מחייך אותי לגמרי ומבטל הכל באיזה ״בויז וויל בי בויז״; די עם זה מאמי, די. 

אני אשכרה מחייכת מהבפנים שלי במקום לומר לו להתייחס קצת. שיתייחס ברצינות תהומית של חייל צעיר מאוד לכל מה שיוצא לי מהפה בתוך הבית שלי. למה מי הוא הסתום הזה. הם חושבים שדם זה איזה משהו. שצריך לסלוח על הכל. על הכל. רקובים מהיסוד. אנחנו; כל הדם הזה; רקובים מהיסוד. והם אשכרה בטוחים שאנחנו משהו גדול; מאוד-מאוד-מ-אוד אצולתיים. תמיד לצחוק על מישהו, או לפחד ממישהו ואז כזה מיד לומר: "מזל שאנחנו לא כאלה, אנחנו, משפחה טובה אנחנו״. זה להקיא. עלק אנחנו. לא איתכם אני ולא עם אף אחד האמת. למה מה קרה? איתי אני. וזהו. לבד, נשמה. לבד. 

אני מעבירה לו את הפייסל, כמעט אכלתי איתו. לחץ כללי כזה, כללי-כללי. אני  מרימה את עצמי; חייב.. הפוקאצ׳ה מנגנת ריחות טיגון מעלי-גרה מהתנור. הזמן הנכון להוציא אותה. זה נחמד שהיא לפחות יפה ככה, מאוד; כי שפריץ של אהבה אין בה. כלום. אין קשר לאהבה. זה רק הרבה מדי ללוש והרבה חתיכות בצק ריריות שיתייבשו לי כמו שיש מתחת לציפורניים. אבל חייב. שלא יגיד אחר-כך, שלא יגיד להם ואז הם יבואו עליי.

״וואלה טעים יצא לך הפעם, מה זה, אוורירי-י-י. טוב!״, הוא אמר, סוף-סוף אמר. אמר משהו והמשיך לאכול. היא באמת יפה, הפוקאצ׳ה. משוחה טוב.שמן זית זה טוב. ככה כל הקראסט שלה על-אמת טיגן את עצמו לעולם הזה והיא הפכה מאוד זהובה ככה, וקשה ורוטטת ועבה-עבה. נמתחת לקריעה תחת האצבעות השמנות שלו, של גבי ונעלמת ומעלימה אותם בין אדים צפופים-צפופים של רוזמרין. אני אוהבת את זה. אבל רק ה״הפעם״ הזה שלו, שהוא הוסיף שם כדי שאשים לב מתנגן לי שוב בראש. ושוב. כוס-דודה שלו. רעל יש בנו, ברצינות. רעל מובנה. לא שמים לב לקיום של זה  מרוב קמאיות. זה אבולוציוני בטח, דורות אחורה בטח, משהו עצום. אני מניחה חיוך בנחת ובוחרת לצמצם; אולי עוד יהיה טוב. אין-אין-מה-לעשות-מה-אני-כבר-יכולה-לעשות? זה-להתנגד-למשטר-המטורף-הזה-שלהם-כאן. כאילו אפשר. משטר, עליי. עלינו, לא יודעת. גזר דין מוות יֶדע חזק חתך עמוק בעורקים מאוד ראשיים בגרון. 

הוא אוכל מהר. אולי מהר מדי? וזה חם וזה שורף לו והוא משמיע רעשי ליקוק כאלו דוחים, מגעילים, כמו אבא שלו המגעיל הזה האדום, או כמו אז כשהוא התנשק לי במושב האחורי עם הבחורה ההיא מהפאב ההוא בקיבוץ טללים, איך הגענו לשם? איכס. התנשפויות מתלקלקות כאלו; משהו מאוד איום. בלתי נסבל התינוק הזה. תינוק. ה״בחורה ההיא״ עלאק. כאילו מי הוא. אבל גם אני לא שאלתי, בטח לא שאלתי. וממנו מה יש לי לצפות? לשאול. הוא לא ישאל. זה, זה יעדיף ללקק כמו שעכשיו ככה, באיטיות מה-זה מהירה. כמו את הפוקצ׳ה, מגעיל כזה. מפריש ליקוק, מחזיר ליקוק; טוב אולי זה בשביל שהלשון ככה תפריש רוק קר יותר מהר? כדי שלא כל הפה ישרף. אבל הכל ככה עם קול! מה נסגר איתו? שישרף או שיחכה רגע, זה הרי יתקרר בסוף. אבל הוא מעדיף להיות נאחס, אני יודעת. הוא לא יכול לברוח מזה. בדם זה. הוא אמר לי פעם כשסיפר לי שבוגד בחברה שהייתה לו אז ש:״אין מה לעשות, זה בגנים אצלנו להיות חארות״. איזה מין דבר זה לומר? או איזה מין דבר זה להיכנע אליו? הם רופסים-רופסים-משובללים-מולכים-מוליכים-סכנה-הם כל הזמן-רופסים כל-הזמן-רופסים.

״באמת אנחנו לא משהו כשחושבים על זה, אה? מאיפה הבאנו את הקטע הזה של משפחה טובה?״, הוא פותח את הכפתור בג׳ינס הכהה שלו, מדליק סיגריה וצוחק. אני שותקת כי ברור שיש לי תשובה. אז בטוח שהוא עונה בשביל שנינו כי ככה, מה למה?: ״זו סבתא. זו סבתא תמיד אמרה ככה כל הזמן: ״אין, אנחנו לא כמו כל המרוקאים מרבאט, אנחנו קלאסה, אנחנו חבל על הזמן, משפחה טובה״.

 נתלתה על הקטע ש"אמא שלך שהייתה יעני דוברת צה"ל כמה שנים… כאילו, זה יפה והכל, אבל בואי… 'הבת שלי דוברת צה"ל'. חחח מוגזם קצת, היא אפילו לא למדה או משהו, אמא שלך… קצת קשרים ויופי טוב״.

 ״תרגיע יא מטומטם אחד״, מתפרץ ומכווץ אותי וממני אוטמטית ככה. "לא משנה מה נכון. אל תדבר על אמא שלי יא טמבל".

״לא, אבל את מבינה אותי, נו; קצת חוסר פרופורציה של סבתא, מה! טוב אבל את יודעת, מה כבר היה לה בחיים האלה? ובאמת היא גידלה את כולם ככה בלי כלום. זה לא סתם ואת יכולה לזלזל עד מחר אבל זה לא סתם". 

משחק אותה חכם הסתום הזה. הוא הכל מבלבל, מבולבל. אולי הוא עוד צעיר מדי. או גבר מהמשפחה הזו בכלל וזה לנצח יהיה חסר תקנה. אולי. ״טוב יאללה גבי, היא מתה, סבתוש, מתה לגמרי".