מעבר לפעולה הפיזית של הכתיבה, אפשר למצוא בה תיאור של מהלך החיים עצמם, כמו ספר המתאר חיים שלמים או יומן, שבו כל דף הוא שלב. אמנם השורות אינן נשלטות על ידי הדוברת, לא היא הכותבת אותן ולא תקבע את תוכנן, אך היא עשויה להבין את עצמה באמצעותן, לטוב ולרע, במקביל להבנתה הרגעית את הגבר הכותב, בו היא מזהה צד נשי.

אַתָּה כּוֹתֵב רוֹמָן מִנְּקֻדַּת

מַבָּט שֶׁל אִשָּׁה

אֲנִי מְתַרְגֶּמֶת לְךָ אוֹתָהּ

לִשְׂפַת הַסְּתָרִים

לִשְׂפַת הַבְּשָׂרִים

שֶׁלָּנוּ, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנוֹת

בְּעַצְמֵנוּ עֵירֻמּוֹת בַּמַּרְאָה

וְהִיא אַכְזָרִית וְלֹא מַסְתִּירָה

כְּמוֹ הָיְתָה זְגוּגִית עֵינוֹ הַמַּחְמִירָה

שֶׁל גֶּבֶר הַמִּתְעַכֵּב עַל פְּגָמִים בְּגוּפָהּ.

כְּשֶׁאַתָּה מְתָאֵר אֶת שְׂדוֹת

הַקֶּטֶל הַמִּתְחוֹלְלִים בְּנַפְשָׁהּ

לְרֶגַע אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

שֶׁאַתָּה אִשָּׁה נְטוּשָׁה

מְמוֹלֵל בְּמִלִּים אֶת מָה

שֶׁמִּתְחוֹלֵל בִּנְשָׁמָה כְּבוּשָׁה.

אֲנַחְנוּ מְחַדְּדִים הֲבָנוֹת.

דַּף רוֹדֵף דַּף. זְמַן נִרְדָּף.

אַתָּה עוֹזֵר לִי לְנַסֵּחַ

אֶת עַצְמִי.

בשורה הקצרה  "דַּף רוֹדֵף דַּף. זְמַן נִרְדָּף, מתגלה חשיבותו של הזמן בעיני הדוברת. ההבנה שלה את עצמה צפויה לגדול ככל שהספר יתקדם ויתפתח על ציר הזמן, המומחש באמצעות מעבר הדפים, כמו היו חלקיקי זמן. אלא שבתהליך וזמן הכתיבה מצוי מתח פנימי המתבטא בתחושת רדיפה ונרדפות. השורה מדמה את מעשה הכתיבה – דף אחר דף – לפעולה כמעט מכנית, מתמשכת, רציפה, חסרת מנוחה, ואף חסרת סבלנות, בהמתנה לתוצאות ומסקנות הכתיבה. תחושת הבהילות מוקרנת על  הזמן עצמו, המואנש כאדם, או כחיה  נרדפת על ידי הדפים, ולמעשה על ידי הדוברת, ואולי גם על ידי הכותב, המשתף פעולה עמה. שורה זו יוצר זיקה מעגלית בין כתיבה, זמן ותודעה, ומבטאת את המרדף אחר הרצון לניסוח עצמי, להבנה מיידית, להספיק ולהשיג, כמו בתחרות. אבל על כך "מאיימת" מגבלת היכולת לתפוס זמן באמצעות הפיכתו למילים, שכן הזמן הנרדף מרמז על בריחה כחיה נמלטת מפני צייד.

זמן ומות האהבה

בשיר, "אַהֲבָה שֶׁאֵין לָהּ עֵדוּת", העוסק באהבתה העזה של הדוברת, היא אינה זוכה ליחס דומה מצד האהוב, וצופה את הפרידה ממנו. על טיב יחסיהם היא מציינת כי "עַל מַדְּפֵי הַזְּמַן הָעוֹמֵד בֵּינֵינוּ/יֵעָרְמוּ יָמִים כְּבֵדִים". הזמן מדומיין כמדפים. הימים אינם רצף וזרימה, אלא מצטברים כערמה כבדה של ספרים או דפים, ובעיקר כעול רגשי כבד, מוחצן. אמנם ניתן לאחסן על מדפי זמן  זכרונות, חוויות ונסיון חיים, אך בהיותו מדף עומד, לא ניתן לחיות אותו . שכן, הדף אף מרמז על אי שימוש יומיומי, על נוכחות בעלת חיוניות, אלא כמקום בו נשארים דברים  משותפים לעלות אבק. הזמן הזה, לא רק שהוא סטטי, אלא משמש גם חוצץ, חומה המפרידה "בינינו", בין הדוברת לאהוב ולא גשר ביניהם.

בשיר היפה והעז "קול החושך" המתאר את סופם של היחסים, קיימת נקודת מבט קיומית־רגשית מובהקת, על הזמן שאינו רק חוצץ או מכביד, אלא מהווה נקודת אל-חזור, שאין ממנה מפלט. הדוברת מכירה בכך שאין לה שליטה בזמן, ושהיא רק מנסה לדחות את הקץ, להשהות את ההידרדרות ביחסיה עם האהוב. השיר כולו זועק מפתיחתו את אובדן האהבה כדעיכה בממדים קוסמיים: הניסיון להיאחז בשרידי אור הלב לפני שיגווע כשמש היורה סילוני אש אחרונים (אולי בהתפוצצות  כסופר נובה): "שֶׁמֶשׁ יוֹרָה סִילוֹנֵי אֵשׁ…" ואחריה "צִנָּה תְּכַסֶּה אֶת הַגּוּף וְתַקְפִּיא אֶת מְחוֹל הָאַהֲבָה. הַגּוּף נֶעֱצָר. חֲרִיקַת הַבְּלָמִים שֶׁל הַנְּשָׁמָה". הלב, כשמש, מרכז של אור וחום, זורח ושוקע מתחלף בין תקווה לבין דעיכה מבקש "לַהֲדֹף אֶת נְקֻדַּת הָאַל-חֲזֹר מִזְּרִיחַת הַלֵּב לַשְּׁקִיעָה שֶׁלּוֹ". אך "מָה שֶׁהָיָה יֶשְׁנוֹ וְאֵינֶנּוּ", משפט מפתח זה מגדיר את הזמן כמצב של קיום ביניים כאוטי: ההווה אינו הווה, הזיכרון חי בתוך היעדרו. פרדוקס! כך בסופו של דבר מאבקה של הדוברת הוא פנימי, ומצג הזמן משמש ביטוי של כוחות נפש המצויים בתחושה כאוטית זו.

דומה הדבר גם בשיר הנהדר "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" המהווה המשך ישיר ורדיקלי לדעיכת האהבה בממדים קוסמיים. תחושת ההתפוררות הרגשית מתבטאת בשפה של קץ בריאה, כמעט אפוקליפסה פנימית. זה אינו  רק תיאור של אובדן אהבה, אלא של קריסת זמן וגוף – דעיכה קיומית,  תוך השאלת דימויים מבריאת העולם (אך גם מבית החולים, ממפעל מתפרק, ואף ממרתף אפל).  הזמן נמשך כתחושת ריק בלתי נסבלת,  וגם כאשר "יִרְחֲשׁוּ חַיִּים מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַגּוּף", אלה אינם חיים של הדוברת, אלא תהום חשוכה, המשך אכזרי של חיים בלעדי הדוברת, שלגביה – הזמן יחדל מלכת. והשיר נחתם בפסוק הבריאה הקוסמי מספר בראשית: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם", אך משמעותו הפוכה לבריאה. זהו  קץ העולם הפרטי, והתרסקות התודעה:

….לַעֲזָאזֵל, שֶׁיִּגָּמֵר, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר, שֶׁיִּוָּתֵר. שְׁיָרֵי הַלְּבָבוֹת הַמּוּמַסִּים שֶׁלָּנוּ זוֹלְגִים מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,

מַחֲלִיקִים עַל עֲלֵי הַנֶּפֶשׁ כְּאֶגְלֵי טַל אַחֲרוֹנִים שֶׁל בֹּקֶר.

גּוּף מִתְרוֹקֵן, הַלַּיְלָה מִשְׁתַּקֵּף בּוֹ, מַכְפִּיל אֶת הַחֲשֵׁכָה. צְלִילִים מִסְתַּנְּנִים אֵלָיו כְּמוֹ חֲפָצִים חַסְרֵי

עֵרֶךְ, וְכָךְ כָּל הַזְּמַן, וּבֵין הַזְּמַנִּים, יוֹם וָלַיְלָה וְיוֹם, יִרְחֲשׁוּ חַיִּים מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַגּוּף. הֲבָרוֹת

אָדָם, חִרְחוּר מְנוֹעִים, עוֹרְבִים, עֲטַלֵּפִים, עֲטַלֵּפִים עֲטַלֵּפִים – תִּקְרַת הַלֵּב, סִלְסוּל סִיגַרְיָה.

שֶׁיִּשָּׂרֵף. שֶׁיִּשָּׂרֵף הַכֹּל. הַיֵּשׁ וְהָאַיִן. הָעַיִן הָרוֹאָה. זוֹ הַנֶּעֱצֶמֶת.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

וְכָל צְבָאָם

מזמן אישי לתפיסת זמן קולקטיבית, פילוסופית וביקורתית

את ניסיון חייה של המשוררת ואת תובנותיה מהזמן האישי, למסקנה אינדוקטיבית על חיי החלוף האנושיים בכלל, ניתן למצוא בשיר היפה הבא, המסכם, בעיני, את הגותה ומגלה מה למדה מניסיונה הפרטי על זה הכללי, באשר ל"מצבנו והבנתנו את "זמננו" בכלל:

מָה שֶׁלָּמַדְתִּי עַל הַחַיִּים

שֶׁהֵם חֹפֶן גַּרְגְּרֵי מֶלַח עַל מַצָּע שֶׁל יוֹם,

כּוֹסוֹת קָפֶה מֻרְתָּח בְּדַם הַזְּמַן.

שֶׁהֶעָבָר הוּא סִירָה מִנְּיָר הַצָּפָה עַל מַיִם עוֹמְדִים.

שֶׁעַל הַגָּדָה מְנוֹפְפִים אֲנָשִׁים

כְּמוֹ נוֹפִים נֶעֱלָמִים מִן הָעַיִן.

שֶׁבְּכָל בַּיִת חֶדֶר חָשׁוּךְ

וְאִשָּׁה זוֹעֶקֶת בִּשְׁנָתָהּ.

שֶׁבְּכָל גּוּף חַבּוּרָה.

שֶׁבִּשְׂדוֹת הַנֶּפֶשׁ

נִטָּשׁ קְרַב אֵיתָנִים

שֶׁזֶּה טֶבַע הָאָדָם.

השיר בנוי כרצף תמונות נפרדות ולכאורה לא קשורות זו לזו, ללא נרטיב יחיד, אך יוצר מורכבות, הגם מבלבלת, כשם שיכול לגרום לכך "קרב איתנים" "בשדות הנפש".

הדימוי של "חופן של מלח על מצע של יום", מזכיר מלח על מצע של לחם, הוא יכול להתפרש כסמל לצניעות (או לעוני), לקיום הבסיסי ה"נכון" (רעיון הנרמז משירה ומשם הספר "אזובי נפש").  ההבנה שמהות החיים היא בקיום הפשוט והצנוע, בעוד שחתירה להישגים חומריים מחייב מאבק כנגד הזמן. כך ניתן להבין את "כוסות קפה מורתח בדם הזמן", האניגמטי למדי בשיר זה, אך הוא מתבהר מעט בהקשר הרחב של "דם הנפש" הנסחר (בשיר שנדון לעיל), ומוטיב הזמן בכלל של המשוררת. ואילו  המלח יכול להצביע גם על סבל (כמו מלח על פצעים) – מוטיב החוזר בשיריה, וכאן ביתר שאת בתיאור הבית החשוך, ובאשה המוכה הזועקת בשנתה,  שבו ניכרת הזדהותה של המשוררת עם נשים בכלל.

מרכז השיר נע דווקא סביב המים העומדים. אלה מצייגים את הזמן כמציאות נצחית, על-זמנית, שבו אין תנועה או זרימה, כניגוד לתפיסה של הרקליטוס, שלפיה העולם הוא תנועה מתמדת ושום דבר לא נשאר כפי שהוא. הזמן הוא נצחי ולא משתנה. מי שזמני הם בני האדם, כמו הנופים בשיר. הם  – המנופפים על הגדה – סופם להיעלם, להתחלף. גם הסירה מנייר, היא אמנם צפה (בקושי?) במקום אחד, אך היא שברירית וקטנה, ומשקפת גם היא את הפגיעות האנושית כמוטיב קבוע, נצחי.

יש בשיר השלמה לצד ביקורת. ההשלמה אינה כניעה או פסיביות, אלא הכרה בקיום האמיתי של החיים: הכל חולף, הכול זמני. זהו מבטו של המתבונן והלומד על אופי העולם, על הטבע האנושי, ההתמודדות והסבל שאינם צפויים לחדול. לצד זאת נרמזת בשיר ביקורת המופנית כלפי מי שמתקשים לקבל את מצב הקיום האנושי, את הארעיות, את חוויית הזמן החולף. במקום זאת הם נאחזים ברגעים שנעצרו, כמו בקרנות מזבח, ולא מצליחים לעבור לשלב הבא של קבלה ושל שחרור פנימי מצער הזמניות של קיומם.  

שיר קולקטיבי ואוניברסלי נוסף הוא "הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". השיר הוא ביקורת על החברה האנושית, אולי המערבית ואולי רק הישראלית, הצועדת בעיוורון אל קצה, בשל חטא היוהרה: במו ידינו הרסנו את גן העדן שהיינו אמורים לבנות כאן, על האדמה (או בארץ ישראל), לא בשמיים ובעולם טרנסצנדנטי. זוהי אלגיה על תרבות חומרנית בהווה, אך נטועה עמוק בזיכרון המקראי, בספר בראשית, ובסיפור הגירוש מגן העדן. אך אף שהשיר שואב מן המקורות, החל משמו ועד סופו, הוא אינו היסטורי־מיתי. הזמן מתואר, דקדוקית, כרצף של עבר והווה, ואינו נוקט בלשון עתיד, אך זה  נוכח. זהו זמן שיש בו תהליך הדרדרות מלוּוה בהכרה של חטא ותחושת גורל: לא ניתן להשיב את הזמן לאחור, הדרך חזרה לגן העדן הארצי, לעידן טהור ותמים, חסומה. 

הַיָּמִים נוֹהֲרִים, נוֹהֲמִים, נֶעֱרָמִים

זֶה עַל גַּבֵּי זֶה,

הֲרִיסוֹת שֶׁל הַמָּקוֹם

וְהַשָּׁעָה הַלֹּא יָפָה.

בִּזְנַב מֵרוֹץ הַחַיִּים נִטְרְפוּ הַקְּלָפִים.

כַּמָּה שָׁעַטְנוּ            

לִצְרֹר לִצְבֹּר לֶאֱגֹר

לֹא יָדַעְנוּ שֹׂבַע, וְלֹא נוֹדַע

כִּי בָּא אֶל קִרְבֵּנוּ.

כַּאֲדוֹנֵי הָאָרֶץ פָּרַעְנוּ

וְנוֹתַרְנוּ פְּעוּרֵי פֶּה,

פְּעוּרֵי זְמַן וְדַעַת,

כְּמוֹ קָטַפְנוּ אֶת כָּל

הַתַּפּוּחִים מֵהָעֵץ.

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

נִשְׁלְפָה, סוֹכֶכֶת

עַל דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הזמן בשיר מתואר כהצטברות הרסנית: "הַיָּמִים נוֹהֲרִים, נוֹהֲמִים, נֶעֱרָמִים / זֶה עַל גַּבֵּי זֶה". הימים אינם זורמים כסדרם, אלא מתנפלים כמפולת. הזמן הופך להריסות של מקום, של שעה, של ציביליזציה. כל רגע, כל הווה, אבוד מראש. זהו זמן  פוסט־אפוקליפטי מוסרי. חטא הגאווה הניכר במשפט "כַּאֲדוֹנֵי הָאָרֶץ פָּרַעְנוּ" ממשיך במשחק מילים "פרענו – פעורים : פְּעוּרֵי פֶּה / פְּעוּרֵי זְמַן וְדַעַת" המרמז אפילו על חטא "בעל פעור", המתואר בספר במדבר – שם אולי לא היה מדובר בחטא יוהרה אלא בחטא של עבודה זרה, שבמובנו המודרני הוא גם חטא של התמכרות לחומריות ולחיי שעה.  מכל מקום הביטוי פעורי זמן ודעת משמעו שבני האדם לקו באי ידיעה, או ב"תודעה ריקה", זמנם בוזבז לריק בלי ללמוד ולהרחיב את תודעתם.

לסיום – עוד כמה אמירות על תכונות הזמן בשירי הספר

מושג הזמן אצל המשוררת אינו ניטרלי. תכונותיו אמנם משתנות משיר לשיר. אך בולטים בו מספר ממדים חוזרים (בהתבסס רק על חלק משירי הספר העוסקים בזמן): זמן רגשי-אישי, המתאר זיכרונות, אהבות דועכות, לב מתמוסס, פרידה; זמן גופני, שמתגלם בעייפות, חולשה, חושך, פגמי גוף נשי ונסיגתו; זמן קוסמי־מיתולוגי וטרנסצנדנדטי, המתאר חורבן אישי – ולבסוף גם כללי חברתי – כבעל ממדים קוסמיים, בכלל זה אובדן "גן העדן"; זמן קולקטיבי של חברה חומרית שאינה מפנימה או אינה מודעת למשמעויותיו של הזמן, ולגבולות התודעה שהוא מניח בפנינו (כמו כן עלו בסקירה זו: זמן כמשאב כלכלי, חומרי, זמן כפרדוקס קיומי, ועוד).     

הזמן בשירתה של המשוררת הוא ציר יסוד שמבעדו נחשפות הדקויות הרגשיות והקיומיות של הדוברת. הזמן הוא חומר אפל, תובעני, בלתי נסבל. הוא מגדיר את הגוף ומגבלותיו, את התשוקה האהבה והכאב. לא נוכל לקרוא את שיריה מבלי להרגיש את הדופק האפל של הזמן שבתוכם – תמיד נוכח, תמיד מאיים, כבד וחסר רחמים. הזמן הוא חומר אפל הסודק את תודעת הדוברת ומרוקן את אהבתה, את גופה ואת לשונה. הוא אינו ציר התרחשות בלבד, ולא עד שותק, אלא כוח פועל, שותף מלא במשבר הקיומי, הנפשי והפואטי, ולבסוף הוא גם מלמד את המשוררת ומשמש בידה כדי להקרין על המשבר האנושי הכללי.  

אף שנוכחותו של הזמן בשיריה היא רגשית ופיזית, הוא איננו מרפא, כדבר הביטוי המיוחס לו, ולא מקדם לפתרון. להפך: קיימת תחושת אובדן של שליטה בזמן, או תחושה שזמן פנימי וזמן חיצוני אינם מתיישבים זה עם זה. הזמן שלה, גם כשהוא מתואר במושגים של מחזוריות, או לפחות של חזרתיות, לרוב אינו זורם, אלא פרוץ, מפורק ומפרק, גוסס או – בהשאלה מהתחום הכלכלי "זמן סחיר". גם כשהזמן הוא אישי הוא אינו פרטי: הוא נלקח-נגזל ממנה. לעיתים הוא מעוּות, מנוכר, או משועבד ומשעבד ככלא, נצבר או נרקב. בכל הדרכים הללו הוא חוסם את דרכה ואת אהבתה. ואכן בולטים דימויים של זמן כנטל ביחסיה עם אדם אהוב, העולה שוב ושוב בשיריה. אחד המוטיבים החזקים הוא ניסיונה העקר להיאחז בו רגע טרם דעיכתו. השירים מעידים על מאבק להשהות את תנועת הזמן, לנעוץ מבט לפני אובדן, אך המאבק נכשל שוב ושוב.