דַּוְקָא מִשּׁוּם שֶׁעָבַר זְמַן וְאַתָּה קָרוֹב
אֲנִי נִזְכָּר בַּשָּׁנִים הרַבּוֹת בָּהֶן נֶעְדַּרְתָּ
יָצָאתִי לָרְחוֹב וּמֵרַרְתִּי בִּבְכִי אֶת נִשְׁמָתִי

לֹא קִנֵּאתִי בְּגוֹרַל אֲחֵרִים

אֲנִי הוֹלֵךְ עַל קַו הַמַּיִם גּוּפִי מְזַגְזֵג
בְּכָל רֶגַע עוֹמֵד לִפֹּל אִם אֶכָּנֵס אֶמְעַד
בֵּין גַּלִּים שֶׁיַּכּוּ בִּי עַד צֵאת גּוּפִי

אַל לִי לְקַנֵּא בְּאֵלֶּה שֶׁבַּמַּיִם

לִפְעָמִים נִשְׁמָתִי וְגוּפִי בִּנְפִילָה תְּלוּלָה
מִתְחָרִים מִי יַקְדִּים.