קינאה

גיליון מס' 41, ספטמבר 2025

קנאה: מבט פסיכולוגי, פילוסופי וספרותי

– מאת ד"ר דויד מנשה –

מבוא

הקנאה, אותו רגש קדום ומטריד, שזור בחיי האדם מראשית ההיסטוריה, מקבל ביטוי מצמרר במקרא כבר בפרשת הרצח של הבל בידי קין אחיו, מלווה את סיפור יוסף ואחיו ומעצב את נפשן של דמויות מיתולוגיות, דרמטיות וגם יומיומיות. הקינאה אינה רק רגש של חוסר, אלא גם של כוח מערער, מעורר פעולה, ולעיתים אף משתק. במאמר זה אבקש לבחון את הקנאה על ציר כפול – האחד פסיכולוגי ופילוסופי, והשני ספרותי. נבחן כיצד רגש זה מתגלם בכתיבה וכיצד ניתן להבין דרכו מנגנונים נפשיים, יחסים בין-אישיים וגבולות זהות.

קנאה ומבני הנפש

הקנאה על פי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית נבחנת כחלק ממארג הדחפים והתשוקות. פרויד ראה בקנאה חלק מהמאבק האדיפלי: הילד כמה לקרבה עם ההורה מהמין השני ומקנא בדמות ההורית השנייה. הפסיכואנליטיקאית והפסיכותראפיסטית מלאני קליין, לעומתו, תיארה את הקנאה כתגובה ראשונית של התינוק כלפי השד המזין: התינוק מקנא באם שיש לה את מה שהוא זקוק לו כל כך, ומפתח חרדה מפני נטישה, מחיקה או חוסר סיפוק.

בהקשר זה, הקנאה איננה רק תגובה למה שחסר, אלא גם מה שמגדיר את העצמי ביחס לאחר, זוהי תנועה מתמדת בין תלות לרצון לשליטה, בין כמיהה לקרבה לבין חשש לאובדן המקום.

הגות קיומית, דוגמת זו של סארטר ושל הפילוסוף הדני סרן קירקגור (הנחשב אבי האקזיסטניאליזם – והידוע בזכות חקר החווייה הסובייקטיבית של הפרט), הדגישה את המתח הזהותי שבקנאה: האדם משתוקק להיות מה שאינו. האחר הופך להיות מראה ל'חסר שבתוכי' – אך קנאה יכולה גם להעיד על כוחות חיים, דחף להשיג, לגדול, לנוע.

קנאה ביצירה הספרותית

הספרות, מאז ומעולם, הייתה מרחב שופע להופעת הקנאה: מדמויות טראגיות כיאגו של שייקספיר או רסקולניקוב של דוסטויבסקי, ועד לגיבורות עכשוויות של "דור האני", שמתמודדות עם פערים בין דימוי למציאות.

בספרות העברית אפשר למצוא דוגמאות רבות: יזהר, עגנון, אורלי קסטל-בלום – כולם נוגעים בקנאה בצורות שונות: בתוך משפחה: בין מאהבים, או בין חברים. אצל רחל המשוררת, הקנאה מקבלת נימה עדינה, לעיתים כמעט

מוסתרת, של כאב אינטימי: "ואם קנאתי לה – אין זאת חטאה".

מרחב מעבר, מילים ומגע

כאן נכנס מושג "מרחב המעבר" של הפסיכואנליטקאי דונלד וודס ויניקוט, ממשיך דרכם של פרויד ומלני קליין. ויניקוט הציע ש"מרחב המעבר", הוא זה שבין הפנים לחוץ, בין מציאות לדמיון ובו נוצרת היכולת המשחקית, הסמלית. הקנאה, כאשר היא מתורגמת לכתיבה, למילים, מאפשרת לגעת במושא הקנאה – לא כדי להשמידו, אלא כדי להמירו במשמעות.

במובן זה ,כפי שכתבה התיאורטיקנית המובילה במחקרי טראומה, Cathy Caruth – בהקשר של כתיבה טראומטית, גם הקנאה היא לעיתים ביטוי של פצע – אך לא הפצע עצמו. זוהי דרישה לזכירה, למגע – אך מבעד למסך של זמן, של שפה. במקום שבו לא ניתן לגעת באחר – כותבים אותו.

סיכום

קנאה היא כוח דו-משמעי: היא מפרקת ומרכיבה, מצמיתה ומעוררת. היא רגש שמכוון כלפי האחר אך שוכן בלב העצמי. בספרות ובפסיכולוגיה כאחד, הקנאה מאפשרת להבין טוב יותר את מערכות היחסים העמוקות ביותר שלנו – עם עצמנו, עם אהובינו, ועם האפשרויות שהחמצנו.

ביבליוגרפיה

1. קליין, מ. (1957). קנאה והכרת תודה. תל אביב: עם עובד.

2. ויניקוט, ד. ו. (1966). משחק ומציאות (תרגום: י. מילוא). תל אביב: דביר.

3. Caruth, Cathy. Unclaimed Experience: Trauma, Narrative, and History. Johns Hopkins University Press, 1996.

4. Kierkegaard, Søren. The Sickness unto Death. Translated by Walter Lowrie, Princeton University Press, 1949.

5. Sartre, Jean-Paul. Being and Nothingness. 1943.

6. שייקספיר, ו. (ללא תאריך). אותלו. תרגום: דורי פרנס. מתוך אתר שייקספיר ושות':

https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=othello&text=0 )