–   מאת פרופ' ורד טוהר –

אני? קנאית? מה פתאום. אני יכולה להודות שאני רכלנית (במידה), גרגרנית (לכל מה שמתוק) ודחיינית (במשורה), אבל להודות בקנאה זה כבר משהו אחר. זהו ללא ספק רגש שאין לו לגיטימציה במרחב הציבורי.

קנאה היא הרגש המושמץ ביותר, ובצדק. קין קינא בהבל. שרה קינאה בהגר. רחל קינאה בלאה. בני יעקב קינאו ביוסף. חנה קינאה בפנינה. זה לא נגמר שם. גם אלוהים הוא "אל קנא", כפי שהוא מצהיר על עצמו כבר במעמד עשרת הדברות: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ' 4). זה גם לא נגמר בסיפורים פרטיים. בספר ויקרא יש דינים על בעל המקנא לאשתו: "אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל […] וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה' 12 – 14). וכן גם האקסיומה הגדולה המובעת בשיר השירים: קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח' 6). כל כך הרבה מקרי קינאה במסורת שלנו, כל כך הרבה ביטויי קנאה שמובילים לתוצאות מרות, שבכולן מוות, הרס, אלימות נוראית, ופורענות בלתי נשלטת. ומה תקווה יש לנו, בני תמותה קטנים וחלשים להתעלות מעל רגשות קנאה, אם גם האלוהים שלנו כזה: קנאי, נקמן ובלתי מתפשר?

המיתולוגיה של יוון ורומא מלמדת שקינאה היא הרגש אשר מביא להרס העצמי הקיצוני ביותר. נשמע מוזר, מפני שאנו טועים לחשוב שקינאה מביאה לפגיעה בזולת, ולא כן היא. הפגיעה בזולת תמיד מתבררת כסוג מתוחכם ואכזרי במיוחד של פגיעה עצמית. מדיאה מקנאה באהבה החדשה של יאזון בעלה וכנקמה שוחטת את שני בניהם המשותפים ובכך מסלקת למעשה את יורשיו העתידיים. הרה מקנאה לזאוס ורוצחת את כל ילדיה של לאמיה אהובתו, ולפי גרסאות אחרות מכריחה את לאמיה עצמה לרצוח את ילדיה – אך בכך גם הורסת את השושלת שלה עצמה וזוכה במוניטין מפוקפק של אלה מרושעת וחסרת מעצורים הרודפת באופן נואש אחר בעל ילדותי ואנוכי. במיתולוגיה היהודית נוקמת לילית באדם על ידי רצח של בניו מפני שהיא מקנאה בזוגיות החדשה שלו עם חווה ונאלצת לברוח לממלכת השדים. רצח הוא פשע סופני, ורצח מתוך קינאה, ועוד של ילדים, הוא מעשה שפל במיוחד.

בספר המידות "ארחות צדיקים" בן המאה השש-עשרה נכתב שהקנאה היא תוצאה ישירה של עבירה על "לא תחמוד". כלומר, הדיבר העשירי למעשה מנסה להביא בני אדם לא לקנא, משמע, להתגבר על היצר. וכן גם, מי שמקנא אינו מסתפק במה שנגזר עליו מהבורא, ולכן הוא למעשה כופר באל. סיפור קצרצר ומקאברי, משעשע ומזעזע בעת ובעונה אחת שמובא באותו פרק ממחיש את גודל הזוועה של מעשי נקמה ומביא אותם עד אבסורד: "חומד וקנאי פגע בהם מלך אחד. אמר להם המלך: אחד מהם ישאל דבר ממני וינתן לו – ולחברו כפליים. הקנאי לא רצה לשאול תחילה, שהיה מתקנא אם יינתן לחברו בכפליים. והחומד היה מתאווה שניהם. דחק החומד את הקנאי לשאול. שאל לנקר לו עין אחת. ולחברו שתיים." מכאן ניתן ללמוד שקנאה מתקשרת בספרות המוסר העברית לחמדנות, נקמנות ובאופן כללי חוסר בגרות – תכונות שאל לו לאדם בוגר ומוסרי להתהדר בהן.

הנה כי כן, הרוע המגולם במעשים הנובעים מתוך רגש הקינאה הוא בלתי נשלט, אך הוא גם רוע אשר מעמיד היררכיה ברוריה בין הקנאי – המזיק, הנוקם, המנסה להפוך יוצרות באמצעים לא מוסריים – לבין מי שמקנאים לו, שמצליח להפעיל את הטריגר, לעורר את התגובה הקיצונית – אך גם להיפגע ממנה באופן בלתי הפיך. השולט והנשלט, הפוגע והנפגע – סובלים סבל אדיר שניהם.

בבית המסיים של השיר "ניגון עתיק" (פורסם בתוך הקובץ עיר היונה, 1957) כותב אלתרמן כך:

אַךְ אִם אֵי פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת

בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ

תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת

וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ

אין ספק, אלה כמה מהשורות המזעזעות ביותר בשירה העברית, וידוי שאינו וידוי אך מגלה על המשורר יותר ממה שהמשורר היה מוכן להודות בו. האין כך השירה תמיד? המאהב הפסיכופט שכל הרכושנות, האובססיה והתוקפנות יגלשו ממנו אם יקרו שלושה תנאים יחד: צוחקת – בלעדיי- מרעייך. משמע, אם אי פעם תהיי משתעשעת כאישה פנויה יחד עם חברים שלך באירוע חברתי שאני לא נוכח בו – זהו הפירוש המילולי.

אלא שלפועל "צחוק" יש בעברית המקראית הוראה נוספת – הצחוק הוא גם מעשה אהבים, שעשוע אירוטי. ראו " וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ו 8). לפי פירוש זה אומר הגבר לאישה בשיר: אם תבגדי בי, ארצח אותך מתוך קינאה. אכן, עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קינאה.

אין טעם לבלבל בין האלימות הזו עם אהבה וגם לא אעשה את זה בשנת 2025. הגבר הדובר בשיר "ניגון עתיק" הוא אדם מסוכן, הרסני, אלים, ומישהו שללא ספק צריך להוציא נגדו צו הרחקה. והם בכלל גרים בנפרד – שהרי הוא ישרוף את ביתה עליה, הבית שלה, לא הבית "שלנו". משמע, היא בכלל המאהבת, האישה האחרת, שמעמדה כלפיו כלל לא ברור. אני לא מתכוונת להתנצל על האנאכרוניזם בקריאה שאני מציעה. נכון אמנם שכדאי לקרוא שירה בהקשרה, על רקע זה שבשנות החמישים יתכן ש"קנאה שותקת" נחשבה למחמאה ולביטוי נשגב של אהבה עזה. אבל הנה, תמיד טוב להיווכח כמה צמחנו מאז, כמה התעצמו נשים מאז, כמה דיבור כזה נשמע לנו היום לא במקומו ובצדק. הנמענת של אלתרמן ובנות דורה יכולות רק לקנא בנו. לקנא בקטע טוב כמובן.