אותו. לא. הוא יסע למלון בתל אביב.  אצבעותיו על הטלפון מוליכות אותו אל אפליקציה של מלונות ויש אחד על שדרות רוטשילד שנראה לו והוא מתבונן בתמונות ושם על הבר יושבת אשה בשמלה אדומה והמלון נראה לו פתאום קצת זול וסליזי ואיזה מין גבר לוקח חדר במלון לבד. והכעס הגדול עולה בו. ירון מכיר את התחושה. כלוא במערה הוא דופק ובועט בקירותיה. לפעמים כשהיה ילד היה מסתגר בחדר ומשמיע בו את”one of these days I’m going to cut you into little pieces”  ובועט בקירות בכוונה רבה. לפעמים כעס דומה עולה בו בשיחות עם לקוחות, או עם עורכי דין אחרים, או עם אמא שלו, אף פעם לא עם אבא שלו. הוא כועס כשברור לו מה הדבר הנכון, או הצודק, אבל העולם לא מתיישר לפי זה. ואז הוא צועק. כשהוא ולילך רק הכירו היא שמעה אותו פעם בשיחה כזאת מהצד ונבעתה. אצלה בבית לא צעקו כמעט אף פעם. ההורים שלה אפילו התגרשו בשקט. לאט לאט נראה היה שהתרגלה. רק הייתה מסמנת לו כששיחת טלפון הייתה מתלהטת לעבור לחדר אחר, כדי לא לצעוק ליד הילדים. הילדים היו שומעים ומחרישים. נראה היה שעבורם זה חלק טבעי מרעשי הבית.

ובתוך הכעס הוא מנסה להיזכר בשם המשפחה של מתי ונזכר ונכנס לפרופיל שלו בפייסבוק ואפילו לא מסתכל. במקום זה מוצא את הפרופיל של אשתו. דריה. לפי מה שלילך אמרה לו דריה לא יודעת כלום על צרפת. וחשוב מאד שזה ישאר ככה. הוא חושב לרגע לשלוח לה הצעת חברות ונבהל מעצמו ומשליך את הטלפון על הספה והוא מתכווץ בפינתה מבוהל ופתטי.

מה פתאום לברוח, בעצם? זה הבית שלו וההוא מסיג גבול. הוא יקבל את פניהם בחזה מתוח ובקומה זקופה, ידו האחת אוחזת בכוס יין, דווקא אדום וידיו יחבקו את מתניה. בשמלה האדומה. לו אין במה להתבייש. שיתבייש ההוא. שתתבייש היא.

הרי בעצם תמיד רצה שתלבש אדום ולפני הכנס אפילו עזר לה לבחור את השמלה הזאת והמרפק שלו זז מהר ומעיף צנצנת סגורה אל הרצפה ובדמיון הצנצנצת מתנפצת למיליון רסיסים אבל הנה הוא שולח את הרגל לבלום את נפילתה ולספוג את הכאב וזה עובד כי הצנצנת נעצרת על הרגל ולא נשברת ורק מטביעה בו מכת כאב. מתכופף ומרים את הצנצנת השלמה המלאה רוטב לסלט עם חרדל ושמן וחומץ בן יין. אדום.

בכלל יש יין? כן. שני סוגים של לבן, עדיין בשקית מחנות היין שהיא הלכה אליה במיוחד כדי לנסות לפייס אותו. אז מה, הוא עמד בתור כמו חמור ביום שישי לפני החג בשבילה והוא עומד ומבשל עכשיו בשבילה. בוא נשאיר את זה מאחורינו, היא אמרה. הוא מסתכל אחורה אל הסלון אבל שום דבר לא נשאר שם בשבילו חוץ מכרבולית. אם היא עוזבת, שתיקח איתה את כל הרעש שלה. היין הלבן צריך מקרר. על האדום לא צריך לחשוב עכשיו בכלל, אמרנו. פותח דלת. סוגר דלת. לא רק במקרר. אבל הרי הייתה סליחה. הייתה בקשה של סליחה. הייתה התנגדות. היו ויכוחים ודלתות שנטרקו וטלפונים שצלצלו בלי מענה בכיס האחורי תוך הליכה זועמת ברחובות לבד, או על חוף הים לבד. או בדירה שלקח לעצמו לשבוע לבד כדי להיות מוקף בקירות אחרים בזמן שלא ענה לשיחות טלפון, שבהן הייתה עוד תחינה.

טחינה. ריח החצילים שעולה מצלייתם בתנור מזכיר שצריך טחינה. שום לימון וקצת שמן זית ומים.

וכל הזמן הזה הרי היה עם הילדים והיא התקשרה ושאלה. איך הם ומה איתם ואיך אתה מסתדר ואז ניתקו והלכה להתחבר במלון אצל החלאה בחדר. פותח את דלת התנור והחצילים לוהטים אליו עד כדי כוויה והעיניים נעצמות וזה קצת כמו לנשוך לעצמך את היד כשעושים לך קעקוע בכתף כדי לערבב את הכאב עד שלא ברור מה מגיע מאיפה. החצילים שחומים כראוי. מוציא אותם כדי לערבב עם הטחינה. סוגר את הדלת של התנור. אבל לא מכבה אותו. מנסה לכבות את הלהבות שמאירות את קירות המערה. די בטוח שעל קיר אחד כתוב "אפס" בכתב לועג. אולי אפילו אדום.

בסוף אמרו סליחות ומחלו עוונות לכאורה. הבצק כבר תפח. נותן לו אגרוף הכי חזק שאפשר כדי שירד בחזרה האפס הזה. בעיניי רוחו עומד מעליו, כשהנואף הטינופת הוא כשלולית בתוך שלולית. משטח אותו. מרדד אותו לגובה אפס בכף יד פתוחה וחזקה.

עכשיו מחלק את הבצק לשלושה כדורים ומשטח שוב. ממלא כל משטח של בצק בפטריות עם הגבינה וסוגר וקולע את הבצק לצמה כמו שעושים לילדה בבוקר שבת לפני התחרות ואפילו המאמנת בנבחרת ההתעמלות מתפעלת איך אתה מסתדר יפה כשאשתך בחו"ל בכנס. ממש אבא למופת.

מורח ביצה מעורבבת עם קצת מייפל. המתיקות שבחוץ תפתיע. גם  הוא יהיה מתוק כשהדלת תיפתח בערב ואיזה יופי השולחן, בואו שבו, מי רוצה לבן מי רוצה אדום? 

מכניס את החלה הממולאת לתנור שממשיך להתלהט. שום דבר הרי לא מתקרר אף פעם.

ארוחת ערב היא רוצה.

עם החרא הזה ואשתו. כאילו לא עברו רק שישה חודשים וחצי.

                                                 – סוף –