ומחיבור זה בין אדם לאדמה, בין אדם לאל, בין החסר המולָד ונוכחות הנעלם, בין הרף עין לאינסוף, עולה בנפש הדוברת חווית הקורבן הנבחר, כדיוניסוס וישו, כיוסף ואדיפוס, כיצחק, שעל פי חז"ל התעוור מתוך התגלות השכינה לנגד עיניו בהיותו עקוד על המזבח: ""וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת", אמר רבי אלעזר בן עזריה: 'מֵרְאֹת' – מכֹּחַ אותה הראיָה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת ונשרו דמעות מעיניהם והיו רשומות בתוך עיניו, וכיוָן שהזקין כהו עיניו".[3] וכך נאמר בסוף השיר הנדון "אומפלוס"[4]: "אוֹי עֲלִיָּה מַתְמֶדֶת עַל / מוֹקֵד הָרָצוֹן / לִהְיוֹת הַ / נִבְחָר / לִזְכּוֹת בְּחִבּוּר נִצְחִי / חִבּוּק שְׁמֵימִי".(שם)

הניחן במבנה נפש כמו זה, שניתן לכנותו דו-קוטבי, (וכך מעידה הדוברת על עצמה: ""נַפְשִׁי הַמְּתַזֶּזֶת / בֵּין הָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי / לִשְׁאוֹל תַּחְתִיּוֹת"  זֵכֶר לַקִּרְבָה 159) התברך בצורך הקמאי למצוא את האור בחושך, לרדת למעמקי החֶסֶר הקיומי ולתור בו אחר משמעותו.[5] האמונה, אם כן, מובנית בו, ומאפשרת תקווה ותפילה. ואלה דבריה של זהבי: "הַלְוַאי שֶׁעַד אַחְרוֹן יָמַי לֹא אֶכְפֹּר / בַּתֹּהוּ שֶׁבִּי וְלֹא בַּזִּיק שֶׁנִּצָּת / וּמְפַזֵז פֹּה וָשָׁם עַל פְּנֵי / הַמַּאְפֵּלְיָה" (הייתי רוצה להאמין 22-3)

מה מצער וכואב, אך גם מעניק את הכוח לתור אחר האור, לחוות עם הדוברת את סיבלה העמוק במות עליה בעלה, דוד ברזיס, עקב סיבוך של מחלת הקורונה. חלקו השני של הספר – "יומן אבל" – מוקדש לזכרו.

במבט ראשוני אי אפשר שלא לתהות על ההבדל בעיצוב הגרפי בין שני חלקי הספר. בחלקו הראשון מרוכזות שורות השיר סביב קו האמצע, כמו נובעות הן מתוך ציר אחד מרכזי, בדומה לצמח. ב"יומן אבל" מוסטות שורות השירים ימינה, כנהוג. האם יש להבדל זה משמעות? אולי הוא משקף עבור המשוררת את אובדן ציר החיים, המעניק משמעות ובטחון גם בשעות מצוקה, המאפשר מעוף מרחיק לכת תוך בטחון בחוט המקשר לבן זוג יציב ואוהב. ואכן, מתוך השירים משתקפת מערכת יחסים של קירבה עמוקה, תוך איזון הכרחי.

ובדרכה האופיינית, דרך פרטי היומיום שהשאיר המנוח מאחוריו, חווה הדוברת את הנשגב שאינו חדל: "בֵּיתֵנוּ עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו מִבְּגָדֶיךָ גַּרְבֶּיךָ נַעֲלֶיךָ / וְרוּחֲךָ מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַתְּהוֹם / שֶׁהִשְׁאַרְתָּ לִי". החזרה אל טרם-בריאה, על חורבן העולם המשתמע ממנה, (ואני מדמה את הדוברת תוהה בין החפצים המיותמים, או במרחב שומם של חלוקי אבן מושלכים, כבתמונת השער) מתקבלת באהבה, בהכלת מסתורין החיים והמוות: "אֵיךְ לֹא אֶתְגַּעֲגֵעַ בִּשְׁלַל גּוֹנֵי הָאֵלֶם / אֵיךְ לֹא אֲחַבֵּק בִּכְאֵב אֶת הַיְּדִיעָה / שֶׁהַתְּשׁוּבָה כִּבְסֵפֶר אִיּוֹב / הִיא שְׁאֵלָה // פְּתוּחָה / לָעַד" (איך לא 172-3)

בעיצומו של הכאב, כאותו ניצוץ במאפֵּליה, עומדת דמותו האהובה של דוד ברזיס כמצבה חיה של הנשגב: לָמָה לָמָה הָיִיתִי צְרִיכָה לְאַבֵּד אוֹתְךָ / לַחֹשֶׁךְ הַמֻּחְלָט כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתְךָ / יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּאוֹר יְקָרוֹת" (מי החליט 165). יכולתה של זהבי להישיר מבט אל הכאב, בחירתה המודעת לרדת אל אימת התהום ללא ידיעה מראש מה עלול להתרחש, ודווקא משום כך לגלות בה את הניצוץ הגנוז, מעלה בי הזדהות והערכה עמוקה: "דוֹד נַפְשִׁי יְדִיד גּוּפִי דַּע כִּי בְּכָתְבִי / אֶת חַיֶּיךָָ אִתִּי אֶת חַיַּי אִתְּךָ אֵינִי אֶלָאֶ פַּרְפָּר / נִכְנָס לְתוֹךְ הָאֵשׁ וּבְאֹרַח פֶּלֶא / לֹא נִשְֹרָָף" (שלג דאשתקד 161)

במותו הותיר דוד ברזיס לזוגתו צידה – מטפורה למה שימשיך ויזין את חייה: "וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן – […] / הִתְכַּנַּסְתָּ בְּחַדְרֵי חֲדָרֶיךָ / לִפְנַי וְלִפְנִים / נִגּוּן קַדְמוֹנִי / שֶׁל אֲבוֹת / הָאָבוֹת / וּבְסוּפַת / הַסְּתָרִים / עָלְתָה נִשְׁמָתְךָ עַד / כִּסֵּא הַכָּבוֹד // […] כַּמָּה חֲבָל שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ / אֵיזוֹ צֵידָה מֻפְלָאָה נָתַתָּ לִי / לִשְׁאֵרִית הַדֶּרֶךְ // […] לְהוֹסִיף טוֹב לִמְקוֹמִי הֶחָסֵר אוֹתְךָ / כֶּחָלָל וּמְלוֹאוֹ" (צידה 166-7) צידה זו אינה אלא אותו "ניצוץ בראשית" שבאורח פרדוקסלי, כפי שנוכחנו לדעת, מצוי בה טרם-לידה. ניצוץ זה באינספור גילוייו, משהוא מהווה חוויה זוגית משותפת, הריהו אוצר שאין יקר ממנו. הדוברת, גם בתהום הנטישה הכואבת, נותרת שותפה לאותה התכנסות אל קודש הקודשים – 'לִפְנַי וְלִפְנִים' – לאותו 'יום אחרון' של אהובהּ, המתחדש עבורה מדי יום כאובדן ומקור-חיות גם יחד. הוא נותר כִּמלאותו של חלל, כציווי מחייב, כשותפות שאינה חדלה לעולם.

אסיים בשיר, המכיל, כרוב שירי הספר, את הבזקי האור באפלה וסוד הבריאה:

"אַתָּה מִתְפּוֹרֵר / מִתַּחַת לָאֲדָמָה / וַאֲנִי מֵעָלֶיהָ / נוֹשֶׁכֶת שְֹפָתַיִם / לְבַל אֶתְפּוֹרֵר / הַמִּלִּים / הֵן הַסֻּלָּם / שֶׁמּוֹרִידֵנִי / מַעֲלֵנִי / כְּשֶׁבְּיָדִי / לְעִתִּים / שִׁיר / וְאִם יֵצֵא מְהֻדָּק / כְּחֶרֶס שָׁבוּר שֶׁהֻדְבַּק / מִישֶׁהוּ אוּלַי יֹאמַר / שִׁיר חָזָק / הֲיָחוּשׁ אֶת עַזּוּת הַחֻלְשָׁה / שֶׁהוֹלִידַתְהוּ?" (אסימטריה   216)

 ——————————————————————————————-

[1] https://amirpery.co.il/2021/02/13/%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%91%D7%93%D7%9C%D7%A4%D7%99/   (עמיר פרי)

 [2] בעברית ניתן לראות
זאת בביטוי "עיר ואם בישראל".

[3]  בר' סה; מד' אבכִּיר

[4] אומפלוס – טבור ביוונית.

[5] מבנה נפש זה אופייני למשוררים, כך נודע לי מתוך אחד
המחקרים על אישיות המשורר.