קנאה

גיליון מס' 41, ספטמבר 2025

סייר הכזבים

– מאת רחלי דור רפפורט –

תמיד קינא באחיו. ואפילו שחייך, שחבק את כתפו וזרועותיו עגולות, שצחק לדבריו וקולו חם, עברה קנאתו, שורפת. כל כך קינא עד שלא הכין את עצמו להיעלמו. יום אחד נפל האח ואיננו, ורק שמו נישא, גבוה משהיה בחייו, יפה משהעידו עליו תוויו, חכם משכלו, וגיבור מכוונתו. כעת לא יוכל לנצחו לעולם.

הקנאה הפכה כעס. פניו לבשו שחורים כשנכנס לבית הקברות, הוא הלך עקב אחרי אביו, כמעט מלוכלך היה, קין השב לאלוהיו. לא חרטה, לא אשמה היו בו, לא תכלית, לא מוצא, רק בזות שפלה. הכול טעו לחשוב כי אבלות נפלה עליו, אבל הוא רעד מזעם.

הוא נעלם, ברח לגלות. לא נע ולא נד, הוא הקטין את זהותו לתווים של שדר, גילח את זיפיו, חיפש זהות אחרת. פעם הגיח ופעם נבלע, פה שיגל ושם נסוג. בלילות בהם נותר לבד חלם איך יבוא בשער, ייכנס וכולם יכרעו ברך, שורת נשים תריע. הוא התעורר רטוב מזיעה, שפתו העליונה רטטה, מעוקמת.

הקנאה סבלנית. הוא לא מיהר, לא דילג על שלבים, למד היטב את שיעוריו, העמיד פנים כמקשיב וחיכה לתורו לשחרר מרכולתו, למכור לשומעים מילים. הוא לא עלה בסולם המהיר, לא גרף הצלחות, היה בינוני כתמול, אבל כשדיבר היו ניתזים מלשונו גיצים, פוקחים את העולם לתמונת כזבים.

הוא עלה על הדרך. לבש את מיטב בגדיו, מגוהץ ומחויט היה נדמה כבנו הטוב של שכן אפרורי, בן טובים. הוא הכין את הארץ לפני שבא אליה, הנקמה חיכתה בחיקו, כחתול זדוני, ליקקה את פרוותה והשחיזה ציפורניים.

גם כשנדמה היה שמעד, שטעה כהלך, הוא ידע לאן פניו. לפעמים היה נופל בקסמי אחרים, לפעמים היה פיו ממהר לשזור כזבי בדיון שלא ידע איך לפרום, אבל לא היתה דרך מלבד זו העולה אל ההר, הר הקנאים. הקצב השתנה, פעם התקדם כמה צעדים בשנה אחת, ופעם נהדף עשרה צעדים בבת אחת, מתגלגל מההר כאבן. אבל גם כשנראה כמוותר, הוא ישב ורשם בידו השמאלית תרשימי זרימה, תוכניות ותוכניות נגד, הקנאה לא נמה לעולם.

הוא הוליד ילדים, נשא וגירש נשים, רק אחת נותרה, קנאית וקמאית. הקנאה לא נותרה במקומה, היא נטתה למרחבים, מתפרעת. כשאביו היה ואיננו, והוא זקן בעצמו, קינא לכל החכם ממנוף לכל היפה ממנו, החזק או הרם. בכל פעם שעלה לקבר אחיו, נעצב כפסל בדוי, היה הכזב חזק ממנו, בורח כשתן בין רגליו.

הקנאי אלים. מילים לא הספיקו, החלטות לא סיפקו את רוח הקנאה, כעת רצה לירות בכולם. גיצים עלו בשמים בכל פעם שלא יכול היה לשאת את האחרים, פעם הביא אש על אויביו ופעם על ידידיו, פעם פגע בקרוביו ופעם השמיד את שכניו. איש לא עצר את הקנאי; לא זעקות ולא נאומים, לא חוקים ולא ערכים, לא מפלות ולא הישגים. הוא יצא לקרבות ללא תכלית, פטריות עשן עלו מערים, בניינים נחרבו, המונים נהרגו. בלילות לא ישן, ידע שיחפשו אחריו, אבל בבקרים נצבע צבעי מלחמה, יצא לסייר בשדות הרג, מתעלם מזוחלי המנהרות, מבוכות הבמות, מגוססי האוהלים, סייר הכזבים.