–   מאת שמעון רוזנברג –

 סיפור חזק ומצמרר זה, שנכתב בידי  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, מתאפיין בכתיבה אינטימית, חודרת, כמעט יומן–וידוי שבו המתוודה, עוז, עובר טיפול פסיכולוגי אצלה. הוא מצוי בגבול שבין קנאה המתבטאת במציצנות, התאהבות וממשיך בחציית  גבולות ביחסי מטפלת-מטופל.  מוטיב הקנאה הוא  לא רק  במטפלת עצמה, אלא בדרך חייה, בילדות שלה, בבחירות שלה, אפילו בשפת הגוף שלה ובקירות של הבית וכן בבן הזוג שלה. בבן הזוג החדש, באהבה שהיא זוכה לה, בהיותה עם ילד, אפילו בחיי המין החופשיים בעברה. הקנאה צצה בהתבוננות סתר כמרגל  ועל ידי חדירה למרחב פרטי.  וזו לא רק קנאה חומרית –הרצון לחדור למרחב שלה,נועד לביטול הפער ביניהם, לחוש שהם  שווי ערך.

זהו סיפור על הפנטזיה של המטופל לפרוץ את האינטימיות המוגנת של טיפול פסיכולוגי, ועל הבהלה של המטפלת כשפנטזיה והקנאה מומרים לפעולה חודרנית. הקנאה מתפתחת, ונעשית מעוותת עם התקדמות הסיפור. זו לא קנאה שטוחה, חד-מממדית, אלא נובעת מכאב עמוק, חוסר ביטחון, פערים מעמדיים, אינטלקטואליים ואישיים,  קנאה שאינה יכולה לקבל ביטוי בחדר הטיפול, ולכן היא מתפרצת מחוצה לו, באמצעות חדירה לחיי המטפלת.

זוהי קנאה  שנובעת מרגש נחיתות, ביחסים ביניהם, שמעבר להבדלים ה"אובייקטיביים" שצוינו לעיל, שכן המטפלת היא השולטת ביחסי מטפל-מטופל.  בעוד הוא צריך לחשוף את שבסתר לבו, היא אינה צריכה ואינה אמורה לחשוף את עצמה (מסיבות מקצועיות טהורות). וכך הוא מקנא אפילו ביכולת שלה לשמור על עמימות ולהסתיר  מפניו פרטים על עצמה שעלולים לחשוף גם חולשות שלה. הוא לא רק מקנא — הוא נשבר תוך השמעת טענה מניפולטיבית ופסיב-אגרסיבית: "איך את תעזרי לי להפשיר ולחזור לפתוח את עצמי כשאת בעצמך מתחבאת?"

מה שהופך את הקנאה למסוכנת, בנוסף לעצם חציית הגבולות, זו הרציונליזציה שהוא עושה למעשה: "רק רציתי לדעת מי את באמת", "רציתי שתהיי אמיתית", "רק חיפשתי משהו שיסביר לי את הסתירה". הקנאה מתחפשת לחוש צדק, עוטה מסווה מזויף של למוסריות: "אני חושף ואת מסתתרת. אני משלם ואת מתנכרת. אני פתוח ואת עם גדר חשמלית". זוהי קנאה מסוכנת שכן היא כאמור גם פאסיב- אגרסיבית, לא מלווה במעשים אלימים גלויים, במוצהר,  נובעת מתחושה אמיתית של עוול ו"מגיע לי", שבה כל חציית גבול עטופה בתחכום, כמו ריגול רומנטי, לצורך נקמה רגשית. הוא פולש למרחב שלה מחוץ לטיפול, אוסף מידע עליה ולשם כך מפלרטט עם השכנה, מתחזה לבן דוד, וחודר ליומניה.

הקנאה היא סימפטום של רעב רגשי: המטופל אינו מעוניין באמת בחפציה, אלא במבט והקשב המלאים שלה, באכפתיות אמיתית ובהכרה בו. הוא חפץ בקשר שוויוני אמיתי,  להיות מרכז חייה, לא רק שעה בשבוע, כמו בן זוגה ובנה. הקנאה נעשית לאובססיה: הוא מוכן לנקוט בדרך עבריינית, למעשה כמעט אלימה. לקיחת השרשרת וההופעה בבית העם הם ניסיונות לחדור את הגבול שבין מטפל–מטופל ולכפות סוג של מערכת יחסים "אחרת", לכאורה בגובה העיניים, בפועל: מערכת יחסים עקומה וכואבת. וכמה שזה ם נשמע רע – הוא בכל זאת אנושי ותלותי עד הסוף ואף ממשיך לרצות בקיום הקשר גם אם לא יהיה שוויוני ולקבל, "עוד הזדמנות" – הוא יגיע בשעה הקבועה לטיפול.

לכן הקנאה בסיפור היא מורכבת: מחד, הקנאה אינה חייבת יכולה להיות רגש נחות או ילדותי, אלא עדות לפערים, לפגיעות, לחוסר אונים. הקנאה היא צעקה על חוסר שוויון: רגשי, מעמדי, נפשי, מיני.  המטופל מצטייר כדמות אנושית, גם מטרידה וגם מעוררת הזדהות בו־זמנית. כאשר המטפלת אינה רוצה או אינה מצליחה להעניק לו הכרה בטיפול, היא נחשפת לניסיון כוחני להשיגה. כוחנות זו הוא סימן לשבר עמוק שחווה המטופל, לא לעוצמה. ועם זאת ניכר שהטיפול נגע בלב לבו של הקשר בין מטפל למטופל: בתהליך הריפוי, תשוקה, השלכה, קנאה ופגיעות נכרכים זה בזה. ובתוכם צצה גם הפנטזיה של המטופל