–   מאת שמעון רוזנברג –

השיר מתאר קנאה כתהליך חשבון נפש פנימי, מהורהר, פילוסופי, וכווידוי פיוטי-אקסיסטנציאלי. הקנאה בשיר נוגעת ביסודות הקנאה האנושית האוניברסלית : ברצון להשיג את מה שאין, או לא ניתן להשיגו, בחיפוש אחר זהות לאחר פרידה  וברעב לידיעה, לשייכות, ובעיקר לחסד עצמי.

אולם במקרה שלפנינו מודגם מקרה קיצון, של אדם המסוגל להודות ולהצהיר כי כל ישותו, כל אישיותו, מעורבת ומתאפיינת בקנאה זו: זוהי קנאה מרובת רבדים ההופכת ביודעין למנגנון הישרדות, לחבל הצלה, לרגשות שנאלמו בגין אובדן ופרידה. לכן השיר אינו עוסק רק בקנאה, אלא באובדן תחושת העצמי ובהיחלצות וריפוי ממצב זה, על ידי בניית זהות חדשה. אך מה היא זהות זו? האם היא מספיק איתנה – יתגלה רק בסוף השיר.

הפתיחה "כָּל יֵשׁוּתִי רוֹחֶשֶׁת קִנְאָה, רַק כְּדֵי לְהִגָּאֵל מִשִּׁמְמַת חַיַּי" היא שורש השיר. הדובר לא "מרגיש קנאה", אלא הוא עצמו נעשה קנאה. זה אינו רגש זמני, אלא מצב קיומי: הקנאה איננה רק תגובה לאירוע – אף שאירוע כזה, של פרידה, נרמז – היא היכולת להרגיש סוף סוף משהו אחרי שתיקה רגשית ממושכת, תוצר הפרידה (פוסט-פרידה על משקל פוסט-טראומה). הקנאה היא מעשה אקטיבי, תגובה נגד לשממת חייו – לריק והיובש שהוא חש בעקבות הפרידה. במובן זה (ורק זה) הקנאה היא מרפא: בהיותה מעירה רגשות שיבשו. זהו מצב טוב יותר משממה, ולו רק כמצב ביניים: היא עדיפה על האטמות, אדישות, או שקיעה בדיכאון, מלנכוליה. הקנאה הרוחשת בתוכו יוצרת חיות. ביטוי זה מקנה לתחושת הקנאה אופי חי, אורגני, הגם "קטן", לא רועש, אין זה רעש חיצוני אלא תנועה פנימית מתמדת. הדימוי הוא כמעט ביולוגי, כאילו הגוף עצמו נע ונד מקנאה, כמערכת עצבים שלמה. הקנאה אינה גורם הרסני, שלילי, אלא מטרתה אחת בלבד: חיות וגואל מהשממה.

הקנאה היא "רק" סימפטום של תהליך יצירת זהות חדשה, תהליך של גירוש העצמי מהעצמי הקודם, מחייו הקודמים שכללו את הנמענת – במשתמע בת זוג לשעבר. תהליך זה מחייב שהקנאה תפנה כלפי עצמו ולא מופנית כלפיה כאובייקט לקנאה. מכל מקום מוכחשת הקנאה בה על כך שהיא מוצאת לה חיים חדשים. אֲנִי מְקַנֵּא בִּי, לֹא בָּךְ, גַּם אִם/בִּזְרוֹעוֹת אֲחֵרִים תִּמְצְאִי/נֶחָמָה. אמנם הקנאה בה, ולאהבה האבודה, אינה נעלמת לחלוטין, אך היא אינה קנאה כועסת. היא מופנית בעיקר כלפי עצמו, כעדות לרפלקסיה עמוקה שהוא עובר, אך  עדיין ניתן לחוש בצער ושיש בו מעט קנאה על כך ששוב לא יחלוק עמה חויות וזיכרונות משותפים, הבאים לידי ביטוי באזכור חזרה לפריז, הפעם בלעדיו, ואולי אף קנאה, געגעוע וחרטה על מסע עתידי שהיה אמור להיות משותף והתבטל בשל הפרידה. הפרט הביוגרפי של ביקור בפריז נראה שגם כסמל לאובדן ולחיים שיכול היה לחיות עמה, אך יש מצידו  גם השלמה על שהדבר אינו אפשרי, באופן המזכיר את פרידת גיבורי הסרט קזבלנקה, כשריק (האמפרי בוגרט) מציין בעת הפרידה מאילזה (אינגריד ברגמן), אהובתו לשעבר, כי "לעולם תשאר לנו פריז". לשון אחר: בהחזרת המבט פנימה הדובר עדיין  מקנא בגרסה של העצמי של מה שהוא היה יכול להיות אלמלא הפרידה (במשתמע – באשמתו)

הקנאה עוברת המרה ואולי אף סובלימציה לרגש אשמה על עצם קיומו, מלווה בתחושת דלות נפשית, תחושת שפלות, כאילו אין לו זכות קיום: "חַיַּי הַמִּתְנַצְּלִים / עַל שֶׁתָּפַסְתִּי מָקוֹם" הוא ביטוי קיומי חריף של אדם שמרגיש שהוא כמעט "גזלן", שלוקח, או לקח, מאחרים את הזכות לחיות. התובנה מתחדדת עוד עד לסיום אוניברסלי כואב ביותר: "עֵינַי בּוֹעֲרוֹת, לְטוּשׁוֹת / בְּקִּנְאָה כְּלַפֵּי הַיּוֹדְעִים אֶת / שֶׁלֹּא אֵדַע לְעוֹלָם" – האין זו קנאה בידיעה, בהבנה, שסוד החיים הידוע לאחרים לעולם לא יהיה שלו. תחושת זרות וניכור מהעולם מנוגדת למעשה למסר של ריפוי עצמי. לפיכך הריפוי מצטמצם למודעות, יכולת להרגיש, ולשחרור מהכאב שבנתק מהנמענת. אך יש לו מחיר של ניתוק מהעולם, של בדידות וחוסר ערך.

בעיני זהו החלק והקשה ביותר בשיר: המבט והקנאה מופנים שוב החוצה.  הדובר מביט באנשים בעלי ביטחון, זרים לו, כאלה שהוא לא יכירם  ברמה אישית, אינטימית. זוהי לא רק בקנאה באהבה שאבדה אלא קנאה בקיום שלם. זהו כאב עמוק של מישהו שמרגיש שנותר מחוץ לשיחה הגדולה של החיים.