שירה פוליטית: ביקורת על בניין הארץ ועל עצם ה"הגשמה" הציונית

שירתו הפוליטית של מילר היא ביקורת חריפה על המתרחש בארץ, בעיקר בשנים האחרונות ובימים אלה ממש. ניתן לקרוא אותה כשירת נבואה וייאוש, או קינה. אולם זו אינה שירה מגויסת או ולא מתאפיינת בסיסמאות וקליאשות, אלא היא המשך טבעי של עמדתו החילונית־הגותית: היא שואפת לשבור תבניות של כוח, דת ולאומיות, ובמקומן להציע מבט ספקני, מורכב ואנושי. כך, ניכר בה ערעור על מיתוסים לאומיים, ולשם כך הוא  משתמש במקורות יהודיים, מקראיים ותלמודיים לא כדי לבסס סמכות אלא כדי לפרק ולחשוף את השבריריות של המיתוס הציוני והדתי.

זוהי עמדה ביקורתית רדיקלית שאינה מקבלת אוטומטית "נכונות" ו"אמיתות" מוכרות של נרטיב הלאומי או ממסדי. להפך, הוא נוטה לערער עליו ולעמת אותו עם מציאות אנושית קשה, חברתית ופרטית. גם בסוגה זו ניכרת שפה של ניגודים, דיאלוג של דבר והיפוכו:  מצד אחד הזדהות עם ההיסטוריה היהודית והישראלית, מצד שני פרימה של הקולקטיב והצבעה על פגיעותיו וחטאיו, תוך חשיפת צביעות, כוחניות או עיוורון מוסרי. זהו מבט הומניסטי: הביקורת אינה רק אידיאולוגית, אלא נובעת מתפיסה המציבה את האדם היחיד, ואת ה"אחר" (לפחות ברמז) כנושא בסבל, באובדן, בחרדה – מול המנגנונים הלאומיים והדתיים.

הביקורת נוגעת במעשה הציוני לדורותיו. השירים המתארים את ההתיישבות ואת "גאולת האדמה" טרום הקמת המדינה, מלווים בתחושת ניכור ומזהים שם את "החטא הקדמון" שהביאנו עד הלום בלי שלום. כך, בשיר "מנוחה נכונה", נטען כי הקשר שלנו לקרקע מבוסס על שימוש גרידא, ניצול, ולא על הצמדות רגשית שורשית. אם להשוות להצמדות הרגשית, הדתית, בת מאות רבות של שנים ויותר, שבה כרוכה נכונות להקרבת חיים, של הפלסטינים (מכאן המונח צֻמוד). השיבה למולדת תחילתה אמנם בכי געגועים גלותי אך זו עוברת טרנספורמציה להתנהגות של חיה נודדת ולא טהורה (זאבים בצואתם) ולא של אדם. והדימויים נעים בין החייתי (חוטמים) לבין קהילתי-תרבותי (בתים, נחלה) בדגש על זרות למקום וארעיות.

בָּאנוּ אֶל הַנַּחֲלָה

נָטִינוּ חָטְמִים אֶל מוֹלֶדֶת

בִּילֵּל גַּעְגּוּעִים קָשֶׁה

גוּפֵינוּ כְּלֵי גּוֹלָה

בָּתִּים בָּנִינוּ לָאֲדָמָה

לְנַחֲלָה

זָרִים אָנוּ

אוֹכְלִים אוֹתָהּ

כִּזְאֵבִים בְּצוֹאָתָם

סִמַּנוּ גְּבוּלָהּ

נְקוּבִים־נְקוּבִים

חֲלָלִים.

זוהי שירה אלגורית פוליטית חריפה. השם "מנוחה נכונה" הוא אירוני ואף סרקסטי. אמנם לכאורה זהו משל על חזרה של עם או קבוצה אל "ארץ אבותיו" אך החזרה אינה מביאה פיוס והרמוניה עם המקום, אלא מציפה קונפליקטים מוסריים, זהותיים ופוליטיים. לא נחלה ולא מנוחה. והתוצאה – בסלנג בשיר: "אכלנו אותה", התנהגות בלתי מוסרית, כיבוש צואתי, סימון גבולות חייתי. ניכור ושורשיות מזויפת, מהולה באלימות ממשית שההתיישבות כרוכה בה. "הנחלה" מושגת בדם – נקובים וחללים, הגבולות המסומנים הם סימון קו הזירה של נפילה מוות וריקנות. הביטוי נקובים וחללים הופך את יוצרות הביטוי שמקורו בברכה במסכת ברכות בתלמוד בבלי שהיא איחול שכל נקבינו יהיו בריאים ומתפקדים אך בשיר הם ביטוי לריקנות ומוות ואם תרצו המילה חללים מאחדת בתוכה מוות וריקנות, מוות לשוא. 

גם בשיר "בית בפרוזה" שהוא ארוך מכדי לקראו כאן בולטים תיאורים וסמלים במילים כמו: פצע, שבר, דם ודמעה, ואף מוות מרומז (רגליים מתות) ו"גילוי ערווה" (ראו כמה דומה המילה ערווה/עריה לעיר). מארב של מים שחורים בחושך (ועוד קודם – המים מדממים וזוכרים, הם הנושאים את הזיכרון של המקום העירוני שנבנה "על כרעי תרנגולת" ובסופו של דבר המים "יוציאו את האמת מחושך לאור".  

השיר פורס תמונות של זיכרון היסטורי ורגשי, חשבון נפש או התחשבנות עם השמיים, שעשויים לרמז על התחשבנות עם אלוהים או עם השפעת הדת על מה שהתהווה פה. וכך, היסודות או הבתים מתוארים כערימה, מבנים מעורערים, שנבנו שכבה על שכבה, שבה שכבה אחת קוברת ומסתירה שכבה קודמת – והכל נראה כתלוי על בלימה. לטעמי השיר עוסק בביקורת גם על חיסול אוכלוסייה אוטוכתונית (ילידית) שהתקיימה כאן.