עוד משהו על שפת השירה של מיקי

שירתו של מילר ככלל, עשירה מאוד, מצביעה על השכלה רחבה ועל היותו מעוגן היטב בספרות ובשירה הישראלית בכלל משלל תקופות, בכללן תקופת הזוהר של השירה העברית בשני העשורים הראשונים לאחר קום המדינה (מה שהוגדר בזמנו כשירה צעירה). בשער האחרון למשל הוא סוטה מהשירה החופשית ומפגין שליטה בחריזה ובמשקל, כמו בשירי אהבה (השיר "רטט אחרון" מזכיר קצת את אבידן),

מיקי יוצר לעתים בסגנון המזכיר במקצת סינתזה של אלתרמן ואבידן (האחרון גם מצוטט בשיר אנטי מלחמתי "אל מחזור אוגוסט" – במשפט "והכתם נשאר על הקיר"). רוחו של אלתרמן ושירו "בדרך הגדולה"  שורה גם למשל על השיר "שלכת בניו אינגלנד, אוקטובר 2022".  

ניכר גם שהוא מכיר ושולט במנעד רחב של שפות, או סגנונות בשירה, כולל שפת דיבור המאפיינת אופנות וסגנונות "צעירים", אך אינה מאפשר לה להשתלט על האמירה והתוכן. יש בספר הבלחות מוצלחות של כתיבה צעירה זו, בתוך משלבי שפה שונים בשיר אחד, וביצוע מעבר חד וחלק משפה גבוהה, הכוללת ארמזים  ספרותיים  שונים וכמובן מקראיים, לשפת "דיבור" וסלנג בדרך כלל במשורה אך ביתר חופשיות מאשר בספר הקודם.

וכמו החליט המשורר לעסוק בניסוי/תרגיל בשפה זו, ולשלבה בשפה  תקינה גבוהה ובביטויים מהמקרא באופן כמעט מוקצן, לראות ולהראות איך זה עובד הוא מעניק לספר לא פשוט ולא קל זה טויסט סיום מחויך – בשיר המקסים "נברן", בעל חיים שהוא, "לא עלינו", אחד ש"חופר". אך איזו מין חפירה היא זו? לא באדמה אלא בשמיים, אולי כי לשם חותר או צריך לחתור משורר, שכאמור יש לו "דיבור" אתאיסטי עם קוסמוס נטול אלוהים. ואיך יעשה זאת? הוא ינטרל את הפָּאתוס שמזמין עיסוק במשהו אדיר מאיתנו, ומכניסים קריצה הומוריסטית.

נִבְרָן עֲנָנִים
חַיַּת שָׁמַיִם
לוֹקֵחַ שְׁלוּק מִכּוֹכָב
מוֹרִיד פַּרְוַת צוֹבֵּל לַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה
קוֹרֵץ קְטָנָה לְכוֹכָב צְפוֹנִצִ'יק.

דְּבַשׁ וחָלָב מִשְׁבִיל הֶחָלָב
מֵת עַל קסיוֹפֵאָה,
כּמַעט מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

בָּרֹאשׁ שֶׁלִּי הַמֶּרְחָב הַגַּלַקְטִי כֻּלּוֹ
וּמִפינת חֹשֶׁךְ וּפְחֲדִים
צוֹבֵר צַחְקָּנוּת שְתַיִם
כּוֹכְבוֹת נֶשֶׁף

תַּחַת כִּתְּרִי אֲנִי
נוֹשב בִּנדִיבוֹת שְׁנוֹת אוֹר שֶׁמֶשׁ
פּוֹתֵחַ סִיב זְהָבִים.

נִבְרָן עִננִים
חַיַּת שָׁמַיִם
עִם אַחַת קטנה לְקִנוּחַ
בְּנֹגָה שֹהַם וְיָשְׁפֵה.