ספר שיריו של מיקי מילר, הוא מהיפים החכמים והעמוקים שקראתי בשנים האחרונות. בולטת בו הגות חילונית־אתאיסטית, אף כי ניתן למצוא בה ביטויים פנתיאיסטיים. ככלל נראה כי השקפת עולמו נטולת אמונה דתית, אך יש בה רגישות ליסוד מיסטי־אנושי, המצוי בשפת השירה, ביצירה ובחוויה הקיומית. זוהי קדושה בלא אל. וכפי שעולה גם משמו של הספר, ניכר בשירים עיסוק בקיום האנושי, בשאלות של מוות, ערך החיים, ניסיון בלתי פוסק, סיזיפי, להבנת האדם, ומקומו בעולם, אך לא מתוך חיפוש אחר ישועה, אלא מתוך השלמה עם סופיות האדם.

לצד זאת, חלק ניכר בספר עוסק בביקורת חברתית־פוליטית, שיש בה נוכחות חזקה של תודעה היסטורית ומוסרית, המביאה לערעור על יסודות המיתוס הציוני והאמוני-יהודי. בעוסקו בכל אלה, המשורר מביא לידי ביטוי טבעי ידע רחב בתרבות כללית, מזה, ושימוש עשיר במקורות יהודיים, בעיקר מן המקרא, מזה, אך לא ממקום של אמונה.

לצד ההגות מצויה גם כתיבה לירית, אינטימית וביוגרפית, מילדות ועד זקנה, כולל שירי אהבה ויחסים הנטווים לתוך מארג רחב של זהות ותודעה. בחלק משיריו ניתן למצוא ארספואטיקה מודעת, אם כיסוד מרכזי בשירים אחדים ואם כצד נוסף ונסתר בשירים אחרים. בשירים אלה בולט ניסיון להבין את תהליך הכתיבה עצמו, את כוחה של השפה הפואטית, על צדדיה הגלויים והנסתרים, ויכולתה לרדת לעומקי הנפש. בשירים אלה ניכרת מורכבות לשונית ותמטית. הם נבנים על דבר והיפוכו, על ניגודיות מתהפכת המותירה תמיד פתח לפרשנות חדשה.

זוהי שירה בת זמננו, אבל איני סבור שיש רבים בימינו, בעיקר מבין המשוררים הצעירים, שמסוגלים לכתוב כמוהו.

צר המקום מלהקיף את רובדי שירתו ועומקיה. מדובר באוצר בלום שצלילה לתוכו היא ככניסה לפרד"ס. אעסוק בכמה תמות מרכזיות שחלקן משתלבות זו בזו באותם שירים עצמם (דבר המצביע אף הוא על מורכבות עולמו, מחשבתו ושירתו של מיקי).

אידיאולוגיה חילונית ואתאיזם ב"מצב האנושי"

בשירתו ההגותית של מילר ניתן למצוא את המדע, והעולם הפיסיקלי, כעומדים בניגוד לדת והמסורת. אך בניגוד לכמה משוררים חילוניים,  הוא אינו מציג ככלי ריק את בעלי האמונה ואת הרגש הדתי. עיקר עניינו הוא בשאלת תקפות המסורות הדתיות, ולמעשה המיתיות, להבנת טיבו של העולם הפיסיקלי, בראשן שאלת הבריאה הקוסמולוגית מזה, והאבולוציה המוכחת והמתועדת היטב מזה – סוגיות בהן הדת מצויה בנחיתות מול הידע והרציונליות החילוניים.

מבחינה זו השיר "איך נברא העולם", הפותח את הספר, הוא  בבחינת הצהרה. תיאור הבריאה מוגש בשפה חילונית אתאיסטית, ועדיין הבריאה של העולם הפיסיקלי, החומרי, מתוארת כרבת יופי והוד, אך לא בעלת קדושה דתית. אלוהים אינו שותף כהוא זה ליצירה, גם לא למעשי ברואיו – בני האדם.