–   מאת שמעון רוזנברג –

בשורות המעטות של השיר  "התאפקות", מתעד הדובר  את הפיכתו לאדם למי שיודע שהוא מסוגל להסתיר, ולבסוף הוא יודע שהוא בן תמותה. הקנאה בשיר היא, אם כן, לא קנאה בזולת, אלא קנאה בעצמי הקודם: בזה שעדיין היה תמים, נקי, ו"אל־מת". הדובר מביט לאחור בכאב אל מי שהוא כבר איננו, ודווקא משום שמושא הקנאה הוא ה"אני" – הכמיהה אליו צורבת אף יותר.

פתיחת השיר, "שְׁנַיִם הָיוּ הַיָּמִים", היא תנ"כית באופייה, המזכירה במשהו את סיפור הבריאה שיש בהם שלבי התפתחות, וסיומם בסיפור הגירוש מגן העדן. החיים מתחלקים לשניים. הדובר קובע ציר זמן: לפני ואחרי. היום הראשון: "גיליתי כי אני יכול לשקר". זהו גילוי עצמי של יכולת שליטה אבל גם של אובדן תמימות. מרגע זה, אין דרך חזרה: אתה לא רק יודע לשקר – אתה יודע שאתה יודע. בכך אף נפתח פתח לתחושת אשמה, ולאפשרות של זהות מתפצלת, בשלב של טרום התגבשות בוגרת.

היום השני הוא יום גילוי קשה אף יותר: "שהמוות קיים". גילוי זה כמעט הפוך ליום הראשון  – לא של יכולת, אלא של גבולות יכולת. לא מה אני יכול לעשות, אלא מה נעשה לי, ולכולם. המוות מתגלה כעובדה תודעתית:  היום שבו הפסקת להאמין שאתה בן-אלמוות.  זהו אם כן שלב נוסף בהכרת העצמי, ובהתבגרות נפשית.

שני שלבים אלה באותו סדר התרחשו בסיפור גן העדן: ידיעת השקר, או המניפולציה, מתגלה לראשונה לפני אכילת פרי עץ הדעת. הגירוש משם מלווה בביטול חיי אלמוות, שכן נמנע מהם לאכול מעץ החיים.

והסך הכל של שני מים אלה  מצוי בידיעה המלווה בכאב על הגילוי שהאני במהותו מוגבל, פגום, בן תמותה, ואינו בהכרח ישר, אך אין בכך כדי לומר שהדובר בוחר לשקר: יכולת הבחירה שלו, לבחור בין אמת לשקר מצויה בשיר במילה "ביכולתי". קרי: הדובר יותר ממרמז על היותו בעל תודעה מוסרית.

שם השיר התאפקות אף הוא מטעין את השיר במשמעות נוספת, פסיכולוגית עמוקה: התאפקות מלשקר מתחייבת לאחר הגילוי ודורשת כוחות נפש ותודעה מוסרית. התאפקות מלפחד מיום שבו אתה לומד שהמוות קיים, וההתאפקות מול כאב, פגיעות, שהיא גם התאפקות מלכאוב את עצמך הישן. התאפקות זו משמעותה כוחות נפש ההופכים לדרך חיים, לבגרות! 

וכך, שיר קצרצר זה הוא דוגמא מופתית בעיני ל"קצר המכיל מרובה", מעין מיניאטורה שבמילים פשוטות, ואף יומיומיות, מסתירה בתוכה שכבות רבות, סוד שהוא כמעט כמעשה רמייה, שכן כביכול מיתמם השיר ואומר שאין בו ביטוי לקנאה שמצויה בו בפועל, חבויה במילים של געגוע לטוהר ותמימות שהיו ואבדו, קרי: ב"גיל התמימות" של כולנו שבתוכו חבוי ארמז ל"עידן" מיתי, בדבר גן העדן, שכן בטרם פותו לאכול מעץ הדעת התקיימו אדם וחווה  במצב ילדותי של טרום חטא השקר ואי ידיעה של המוות.