השיר אינו עוסק בקנאה בגלוי, אך הוא מכיל יסוד עדין, כמעט חמקמק, של קנאה יצירתית שמביאה ל"גניבה",  לצורך גילום מחדש של יצירה. להגנת הדובר (שכיכול מלמד על עצמו קטגוריה, אך במבט הומוריסטי) יש לטעון כי כל יצירה ניזונה משפה שקדמה לה, שיצרו אחרים. לכן זהו מקרה קלאסי שבו הקנאה איננה רגש שלילי, אלא כוח דינמי של השראה והשפעה, על משקל "קנאת סופרים תרבה חוכמה". הקנאה היא שיוצרת השראה  (קנאה מִשְׁאָלִית  במובן של  borrowing).  ובכלל השיר פותח דיון אפשרי על זיקת הקנאה לספרות ולשפה  דרך התשוקה למילים של אחרים.

גניבה, מעצם טבעה, נובעת מרצון ליהנות מפירות מעשיו או רכושו של האחר. גניבה פואטית היא העתקה "מילה במילה". לעיתים היא ביטוי לקנאה ביצירתיות של האחר, אך בשיר זה, הדבר נראה יותר כהשפעה המחייבת התרחקות מהמקור, כעיבוד מחדש והתאמה ליצירה מקורית. ובכל מקרה  ייתכן שיש בשיר הכרה בכך שהשפה והיצירה לעולם אינן לגמרי "רק שלי" אלא הן נבנות על בסיס תרומתם של אחרים, ומתוך כמיהה, אולי אף קנאה מעודנת, בהם כמי שכתבו, יצרו, והשאירו את רישומם.

השיר נפתח במשפט "מילים גנובות ימתקו" השאול מהביטוי בספר משלי, פרק ט', פסוק יז': "מַיִם-גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ; וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם". עבור המשורר – המתיקות של המילים היא משאת נפשו, ביחוד הוא חפץ ב"מַטְבְּעוֹת לָשׁוֹן שֶׁל שׁוֹקוֹלָד" המצויים במרשתת. החתירה לעונג אינה  נולדת מתוך מקוריות, אלא מתוך לקיחה מרשות הכלל כשהמרשתת מסמלת גם את הבמה לפחותות שב"יצירות". אפשר לפרש זאת גם כחיבה לשפה מתוקה, ואף קיטשית, המאפיינת את המרשתת. ואם לדון את השיר עצמו, יש גם בניסוחו משום מתיקות יתר, מכוונת. 

זהו יסוד קנאי מסוים: כמיהה למה שיש לאחר, לעונג במה שלא "נולד" בי, והדובר רק שואל אותו מאחרים. ובתוך כך ניכרת השלמה עם נטייה זו, אולי מלווה בשמץ רגש אשמה או תחושת חטא אך גם הצדקה בדיעבד של המעשה, והיא ניכרת בביטוי המסכם "פּוֹאֵטִיקָה שֶׁל הַשְׁאָלָה" . זהו ביטוי מקורי וחכם, שמתמצת את כל מה שקדם לו, שכן השיר מבוסס על מטפורה מסוג זה – של השאלה – שבו תכונה של חפץ אחד "מולבשת" על חפץ או מושג אחר. זהו אקט יצירתי, אך גם אקט של אי-שקט פנימי,  אולי אף של חוסר סיפוק עצמי מכך שעל המשורר לשאול  מאחרים, וגם בכך מתבטאת קנאה בהם. אבל זו אינה קנאה הרסנית, אלא כאמור מניעה לפעולה –של מי שמודה כי אינו יכול להסתפק בדבריו שלו, אלא חייב לקחת, לטעום, לאפות מחדש – לעבד – את מילותיהם של אחרים.