–   מאת שמעון רוזנברג –

שירי שגיא אלנקווה, בגיליון זה ובכלל, אינם עוסקים בקנאה כרגש מוכר בין בני אדם,  אין בהם דרמה של קנאה, ואינם נגועים בקנאה רגשית, בין-אישית או חברתית, אלא עוסקים בכמיהה וקנאה קיומית באינסופיותו של היקום. שירתו של אלנקווה חושפת את הקנאה כפצע אונטולוגי: רצון מתמיד להיות אחר, לפעמים להיות פחות, קטן כגרגר, ולפעמים להיות יותר, חלק מהוויה גדולה. יש כאן פירוק תודעתי שבין הרצון להיעלם לבין השתוקקות להיטמעות במהות אינסופית. זוהי גרסה עמוקה ואבסטרקטית של קנאה בישות קיומית אחרת, מלאה, עליונה, שלמה, טרנסצנדנטית, למה שמעבר לאדם – למהות, לריקות, לאינסוף. זו קנאה רוחנית שעיקרה הוא געגוע צורב לאחדות אבודה, בידיעה הדבר שאינו ניתן להשגה.

כך הוא מציין " אֲנִי מְבַקֵּשׁ/אֶת הַנִּבְצָר מִהְיוֹת". לשם כך הוא מוכן למחוק את עצמו (ברבים משיריו ניכרת מחיקת ה"אגו" הפרטי), "לִהְיוֹת חֲלַל עַד",  "רסיס טל מזן חדש / חרצן של מחשבה", להתפרק לטובת מהות גבוהה וטובה יותר. זוהי אולי הקנאה המטאפיזית ביותר שאפשר לעלות על הדעת. זו גם קנאה עצמית, כגרסה של "אי-השלמה עם הקיום" , וניכר שהוא מכיר במגבלותיו האנושיים, חש לעיתים חסר, חלול, לא מתרומם. זוהי קנאה עצמית הפוכה שעניינה תחושת פער בין מה שהוא, לבין מה שרוצה ולא יכול להיות.

השיר השלישי מתאר תנועה כפולה: מצד אחד קטנות פנימית מול עצמת הריק. מצד שני השתוקקות להתפוגג ולהיטמע באותו ריק עצמו, עד להפיכה ל"חֲלַל עַד".  הוא פותח כך: "סַךְ חֲלָלַי הַפְּנִימִיִּים / אֵינוֹ מִתְרוֹמֵם כְּדֵי דַּקַּת קֶשֶׁת מוּל הָרֵיקוּת", ומציב את הפער בין החללים הפנימיים הקטנים  המצומצמים שלו, חסרי הכוח, לבין  החלל העצום, האינסופי, כשהדימוי של "דקת קשת" מדגיש שבריריות, כמעט חוסר נראות.

בתוך אלה החיים והמוות עצמם נתפסים כשרשרת בליעה מתמדת. הבקשה "לְהִבָּלַע / בְּגַמְלוֹנִיּוּתִי הַנִּשָּׂאָה" הופכת לרגע  כמעט מיסטי של רצון לכניעה והשתייכות לקוסמוס, דווקא מתוך או בזכות "גמלוניות" זו, משום שיש בה גם צד נישא. – קרי: מצוי בה יסוד אוקסימורוני, המדגיש את חוסר האונים שלו וגם את חתירתו אל הנשגב, אל הקוסמי, שבו הוא מקנא. זה אינו מאבק בריק אלא רצון להפוך חלק ממנו, שבו ימצא  לעצמו גאולה באמצעות תחושת עומק של קיומו. לקראת סיום השיר מצוי מעבר לתחושת המתנה, אולי למארב סמוי בתוך האינסוף ולאחר מכן – בביטוי "עַרְשׂוֹ/שֶׁל יוֹם" האינסוף הקוסמי חוזר אל המוטיב הארצי יותר, הזמני ואישי: זהו יום יחיד, בעל התחלה כלידה לתוך עריסת היום, מול נצח הריק.

אפשר לבחון את שירתו של אלנקווה בראי הפילוסופיות של היידיגר וקירקגור: הבקשה להיבלע ולהיטמע בריק היא גם שאיפת מוות, לא כאובדנות אלא כ"אפשרות האמיתית ביותר" העומדת בפני האדם. אצל היידיגר המוות הוא האפשרות שאיננה ניתנת לחריגה, היא מכוננת את היות האדם. כאן ניכרת משיכה דומה: הרצון להיות "חֲלַל עַד". ואילו סיום השיר: "לֶאֱרֹב / כְּנוֹכְחוּת סְמוּיָה … בַּחֲלַל עַרְשׂוֹ שֶׁל יוֹם", מזכיר את  הדימוי של  "היות־ בעולם" שהיידגר דן בו: האדם איננו ישות סגורה, אלא תמיד כבר נמצא בתוך זמן, בתוך עולם, גם אם כנוכחות סמויה הוא עדיין נטוע במרחב־זמן, כשם שהיידגר רואה את הזמן כקטגוריה יסודית של הקיום, ומזהה את חוויית הזמן הפנימית – את ההווה המתמשך, העתיד והעבר – כדרך שבה האדם חווה את היותו. כך גם  השיר חותם במעבר מהקוסמי ("חלל עד", "ריקות") אל היום היחיד, ההווה, בעל ה"ערש". השיר נע בתווך שבין שתי חוויות היידגריאניות: החרדה מול האין, שחושפת את הריקות, וההתמסרות למוות כהיות־לקראת־מוות, שדרכה נפתח הקיום האותנטי.

השיר האחרון והקצר של אלנקווה נקרא כמו זיקוק של אותה תחושה שעמדה במרכז השיר הקודם: ההתבוננות בחלל, בריקות, כמרכז העצמי. הפעם אין זה שיר קוסמי אלא אישי, פנימי, כמעט וידוי. הוא פותח חלון לשאלה יסודית על העצמי, כמעט בדיאלוג פנימי עם מושגים פילוסופיים.  הפתיחה השואלת  "מַהִי אוֹתָהּ נֶפֶשׁ אָחִי / שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת אֶת נִשְׁמָתִי?" יוצרת כפילות: נפש מול נשמה. הנפש נתפסת כאן כ"אחר", אולי כקרוב משפחה (אח), אך גם כגורם זר ותובע. הנשמה – נתפסת כדבר מבוקש, שעליו מתנהל מאבק סמוי. מולו ה"אני" מבקש אֶת הַנִּבְצָר מִהְיוֹת" – הדובר אינו מחפש משהו בר השגה, בחיפוש עצמי שנדון מראש לחוסר שלמות. העצמי נתפס כ"חָלָל הֶעָמֹק / שֶׁל אֶפֶס קִיּוּמִי".  הוא אינו אינו מהות, אלא חלל, ריק עמוק, לא ישות מלאה אלא חוסר, היעדר. גם שיר זה מהדהד קריאה אקזיסטנציאליסטי על פי תפיסה היידגריאנית: האדם מתגלה לא כמהות סגורה, אלא כפתוחה אל האין. בניגוד לנפש החיה, הקרובה, האקטיבית, שמבקשת את הנשמה הרוחנית, העליונה, "האני" מבקש דווקא את הריק, את האין.

גם רוחו של קירקגור מרחפת  מעל השיר: קירקגור ראה את האדם כקרוע תמיד בין ניגודים: סופי–אינסופי, גוף–רוח, אפשרות–הכרח, וכמי שמשתוקק תמיד למה שהוא לא יכול להיות. זו לא רק כמיהה, אלא גם קנאה צורבת במשהו שלא ניתן לאחוז בו.

ועם זאת, בשיר הראשון הדובר מכיר גם באחדות קיימת שבין היותנו עשויים חלקיקים זעירים (גּוּפִיף עִוֵּר/ לְלֹא שֵׁם) להיותנו "משהו" גדול ומלא משמעות, ואף מרמז על היותנו, מסך כל חלקיקינו, "נזר הבריאה" (הָאָדָם נַעֲשָׂה דָּבָר/נֵזֶר עָשׂוּי פֵּרוּרֵי עֲצָמוֹת וְאָבָק גְּוִילִים/צְלִיל, גַּל/תּוֹחֶלֶת-/מָעוֹן אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל וּפָתוּחַ). יש בכך גם ארמז קוסמולוגי, בדבר היותנו, כולנו, עשויים מ"אבק כוכבים" (תוצר של סופרנובה). אך מהאמור לעיל יותר משהוא תופס גם את עצמו ככזה, הוא חותר אל מעבר לתפיסה זו, אל אחדות רוחנית עוד יותר, שאפשר כי תבדילו מכל אדם ותשיב לו את "האני" האישי, הפגום, מחוזק אגו (במאמר מוסגר אציין כי  סדר השירים נבחר על ידי כך שיעבור מהתייחסות אל האדם ככלל אל הדובר הפרטי, ולהצביע בכל זאת על אפשרות של מתח, פער, בתפיסת המשורר בין יחסו לאדם בכלל לבין גורלו האישי, קרי: לעלות אפשרות, גם אם דחוקה, בדבר קנאה אנושית בבני אדם אחרים).