קנאה

תומר קליין

גָּנְבָה לִי חֲלוֹמוֹת

הִתְקַנְּאָה בְּאִישׁ הַחוֹל

שֶׁפַּעַם בֶּעָבָר

פַּקָּד חַדְרִי בַּלֵּילוֹת.

שָׁלְפָה מִתַּחַת לַכָּרִית

כְּמוֹ שֵׁן נוֹשֶׁרֶת

אֶת כָּל תְּכוּלַת כַּסֶּפֶת הַשֵּׁנָה

אֶת מַנְגִּינוֹת הַלַּיְלָה

שֶׁהִפְקַדְתִּי לְמִשְׁמֶרֶת רֹאשִׁי

בִּדְאָגָה גְּדוֹלָה

רָדַפְתִּי אַחֲרֶיהָ לָאָרֶץ לְעוֹלָם

שָׁחִיתִי בֵּין עַנְנֵי שֵׁדִים

וּנְהָרוֹת שֶׁל דָּם

אַךְ הֵם כְּבָר הָפְכוּ לְאָבָק

לְדַשֵּׁן שְׂדוֹת שִׁירִים

מֵעֵבֶר לַגְּבָעוֹת וְיָם.

מִלִּים גְּנוּבוֹת יִמְתְּקוּ
כְּצַפִּיחִית בְּדְבַשׁ.

מִגְדְּנֵי יִרְאָה וּתְפוּפִינִים
תָּפְחוּ עוּגוֹת הַזְּמַן.

בָּצֵק עַל מִשְׁמַר זִכְרוֹנוֹתַי
לָשִׁיתִי בְּאֶצְבְּעוֹתַי.

מִלִּים גְּנוּבוֹת זָכוּ לְעֶדְנָה,
נֶאֱפוּ בְּטַאבּוּן שֶׁל אוֹתִיּוֹת זְחוּחוֹת,
נֶאֱסְפוּ לְצְרוֹר תַּבְלִינִים.

וְאִם אֲנִי זוֹכֶה לִמְצוֹא בַּמִּרְשְׁתוֹת
מַטְבְּעוֹת לָשׁוֹן שֶׁל שׁוֹקוֹלָד —
אָזֵי רוֹאֶה אֲנִי בָּהֶן
פּוֹאֵטִיקָה שֶׁל הַשְׁאָלָה.