אני בדרך לאתר הבנייה, האוזניים שלי בוערות, אור פנסי הרחוב רוקד על שבילי הקרח בכתום מנצנץ והרחוב ריק. משום מה בחושך, הרחובות שם תמיד ריקים. ככה אני זוכר אותם. ואני זוכר איך בכל צעד אני מתחרט, אבל גם ההתרגשות מדגדגת לי בגרון עד שאני כמעט מצחקק בצווחות כאלה. מחזיק את עצמי לא לרוץ בחזרה הביתה. כל כך רציתי לספר לאבא שלי שהתגלשתי ושזה יהיה באמת. לא עוד סיפור שהמצאתי, אז המשכתי. 

אני זוכר שהפתעתי את עצמי שהגעתי עד לאתר הבנייה. ושם כבר לא יכולתי לעצור. התחלתי לטפס על הר השלג שהוביל לירידה הגדולה. המגפיים שלי שוקעות בשלג, מרשרשות, כל צעד שאני מטפס, המגף שוקעת עוד יותר. כל כך הרבה שלג והרחוב כל כך ריק. והגעתי אולי לחצי, ונשברתי. החלטתי לחזור. באמת שרציתי. אבל אז שמעתי קול מחרחר מתגלגל קורא לי. אני זוכר את החרחור הזה עד היום. ואני עוצר-קופא. והקול קורא לי שוב. ואני נשבע שרציתי לרוץ אבל אני לא יודע למה. 

במקום לרוץ הביתה, הלכתי לעבר הקול. כי הוא קרא לי. ואני מסתכל על מאיה והיא בדיוק מסיימת את הסיגריה שלה, מטביעה את הבדל בשאריות הקפה שבכוס הקרטון שליד המושב. היא אומרת שקר לה, מכניסה את הסנטר מתחת לסוודר וסוגרת את חלון הרכב. ושוב הריח הזה של עשן המרלבורו והכפור והקפה. הכול נשפך באוטו, סמיך עומד. ומאיה עם היד על ההגה המתקלף בקורולה הישנה של ההורים שלה, מכווצת את העיניים, מסתכלת על הדרך ולא שמה לב בכלל. 

אני פותח את החלון, והיא אומרת שקר לה ואני אומר לה שתעצור רגע בצד. היא לא מסתכלת עליי, ואני אומר לה שוב  "מאיה, תעצרי רגע!" וחושב לעצמי מה היא לא שומעת? והיא עונה לי "אתה רציני?", מסתכלת עליי, ורואה שכן. ואני רואה עליה שהיא מפחדת, והיא בכלל אחת כזאת שדופקת על פגוש של מכוניות שלא עוצרות לה במעבר חצייה. ומאוד לא רציתי להפחיד אותה, אבל נראה לי שזה כבר לא בשליטה שלי. היא מאיטה, ועד שהיא עוצרת בצד מתחת לעץ ברוש שעומד זקוף בחתיכה אחת, אני כבר זוכר הכול.

וזה לא שלא ידעתי לפני כן. אבל אחרת. זיכרון שהוא יותר כמו השתקפות של זיכרון. משהו שאתה שם בצד ומדי פעם חולף בתודעה שלך לשבריר של שנייה ואתה מסרב להסתכל. ועכשיו, פתאום, בדרך לירושלים עם מאיה, הכול נמס לי. האיש מאותו הערב. ריח הכפור, סירחון הסיגריות ואני, חוזר הביתה באותו לילה אחרון של נובי-גוד. אני זוכר כל צעד, פריך כמו סרט. את רשרוש המגפיים, את בטנת הכיס שאני לופת באגרוף שלי חזק-חזק, אותי נושך את הצעיף ואת שערות הצמר נכנסות לי בין השיניים ואת השלג נערם על הריסים.

                                                               -סוף –