אנחנו נוסעים לירושלים לראות שלג, מאיה מדליקה סיגריה, פותחת חלון והשמש נדבקת לתלתלים הצהובים-כתומים שלה כמו דבש. ריח הכפור חונק את האוטו ומתערבב עם עשן המרלבורו שלה, ופתאום הזיכרון הזה עולה לי. צריך להיזהר עם זה, יש זיכרונות שיכולים לשבור לך את השיניים. אבל דווקא נראה לי שאת ההתחלה אני זוכר מצוין.  

הייתי בן שבע, ממש כמה חודשים לפני שעלינו על מטוס במוסקבה והחיים שלי התחילו מחדש. ישבתי בחדר הישן שלי. באותו יום הוא עדיין היה ככה כמו שאני זוכר אותו, עם השטיח על הקיר וחיילי עץ צבעוניים מפוזרים בכל מקום. עוד לפני שסידרתי אותם זקופים אחד אחד בקופסאות קרטון רק בשביל לגלות שהם אף-פעם לא יגיעו לישראל. אבא שלי סיפר שהם טבעו בים. אף-אחת מהקופסאות שלו לא טבעה. בכל אופן, באותו היום, הסתכלתי מחוץ לחלון וראיתי משאיות עם גלגליים ענקיים מגיעות לחצר השכונה שלנו. חצר פנימית בין בניינים גבוהים שכולם נראים אותו דבר, עם קצת דשא, כמה עצי ליבנה, שתי נדנדות וארגז חול. אני אפילו לא בטוח אם החצר שאני זוכר זאת החצר שלנו או כל חצר אחרת שראית באלבומי התמונות משם. 

אחרי המשאיות הגיע גם דחפור או טרקטור ועוד כלי-רכב שאז לא היה לי שם לתת להם והם התחילו לחפור. ואני בחדר עם האף מודבק לחלון והנשימה שלי מרטיבה לי את קצה האף. ואז הגיעה חופשת הנובי-גוד, העבודות פסקו ואתר הבנייה כוסה בשלג לבן-רך כמו גלידה. במשך כל החופשה הילדים מהשכונה טיפסו לפסגת ערמת השלג והתגלשו עד לתחתית הבור שחפרו הדחפורים. קראנו לזה הירידה הגדולה, למרות שאני לא זוכר שהייתה בכלל ירידה אחרת. וגם אני הייתי שם עם ילדי השכונה יום אחרי יום. כל יום עמדתי על ראש הגבעה, מחכה לתורי לעשות את הירידה הגדולה, אבל אף פעם לא התגלשתי. היו פעמים של כמעט, זה כן. את הכמעטים אני הכי זוכר.  

היו לי כל מיני תירוצים כאלה. אמרתי שאבא שלי לא מרשה ומה לא. כל יום המצאתי משהו אחר. מה שמצחיק זה שבכל ערב, כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאבא שלי שהתגלשתי גם. עם הגב, או בקפיצת ראש. סיפורים מופרכים לגמרי. אבל הוא הקשיב. אני זוכר את זה כמו טקס כזה שלנו. אני חוזר הביתה, עץ אשוח מקושט בגרילנדות כסופות בסלון, אנחנו מחלצים שוקולדים מתוך עטיפות צלופן צבעוניות ואני מספר לו, והוא מקשיב, אוכל שוקולד אחד בזמן שאני בולע שלושה. עד שיום אחד, הוא גילה שאני בכלל לא מתגלש. אני לא בטוח איך גילה, אולי אחד החברים שלי סיפר לו, אבל אני זוכר שהוא צחק. זוכר את הצחוק הזה שלו עד עכשיו. היום אני בטוח שהוא ידע כל הזמן שאני סתם ממציא סיפורים, אבל באותו יום כשהוא גילה, רצתי לחדר שלי, קברתי את עצמי בין חיילי העץ הצבעוניים ולא רציתי לצאת יותר אף פעם. 

שכבתי שם עד שהחלטתי שאני מתגנב בלילה לאתר הסקי המאולתר שבחצר ועושה את הירידה הגדולה. וזה מה שעשיתי. כשיצאתי לחדר המדרגות, לחצתי על הכפתור של המעלית אבל הלב שלי דפק כל כך שלא יכולתי להישאר במקום. תארו לעצמכם, ילד בן שבע מתגנב לבד בלילה מהבית. אז במקום לחכות למעלית פשוט רצתי למטה במדרגות. אני זוכר את המגפיים שלי נוקשים על המרצפות החומות ברעש מהדהד כזה, באמת שחשבתי שכל הבניין יתעורר. כשכבר הגעתי למטה, איך שפתחתי את דלת הכניסה של הבניין רץ פנימה חתול ואני קפצתי ושחררתי צעקה כזאת, ועדיין אף אחד לא התעורר. מסכן. וכבר רציתי לחזור הביתה, אבל משום מה, פתחתי שוב את הדלת, האוויר הקר מילא את הריאות שלי ויצאתי לחצר.

למעבר לעמוד הבא לחצ/י כאן