"הנשימה שמאחורי גבי היא לא נשימה של אדם, אלא תנודה דקה של האוויר, גל שנשבר על החוליות שלי במרחק של מגע אחד שלא הושלם".

בפנים, משהו נפתח כמו ברז ששנים היה תקוע.

הבטן שלה, הרגישה לוודאות של הידיים – אחת מונחת קצת מעל הטבור, השנייה כמו סוגרת את הקשת סביב צלעותיה התחתונות.
לא חיפושים, לא גישושים.
מישהו מצא את המקום המדויק, כאילו הכיר את הגוף שלה שנים.

היא תהתה, ברגע פראי של מודעות עצמית, אם זה מה שתמיד רצתה לדעת לתת בעצמה:
הידיעה איפה לעצור.
הידיעה איך לא להכביד.
הידיעה איך לגעת במישהו עד הקצה – ולא מילימטר מעבר.
"האם החיבוק הוא פעולה של שני גופים, או הסכמה של שתי נשמות להפסיק להתנגש בעולם לרגע ולהישען זו על זו בלי לשאול מה המחיר?"

הריח שלו היה חמים, כמעט שקוף. לא בושם, לא סבון, משהו שבין בד לגוף, בין כותנה חמה לעור.
היא הרגישה את הנשימה שלו על העורף שלה – לא ישירות, אלא דרך רטט קטן של החזה שלו, דרך התנועה הזעירה של כלוב הצלעות שנצמד לגבה.

הרגע הזה היה חד כמו חוט.
בדיוק על החוט הזה היא ידעה שהיא חיה: בין הצפה לבין היעדר.

"אל תציפו אותי", משהו בה לחש,
"ואל תעזבו אותי".

החיבוק הזה נע בדיוק ביניהם.
הוא לא שבר את הגדה.
הוא גם לא השאיר אותה יבשה לבד.
יש חיבוקים שמספרים לה על האדם שמחבק, ויש כאלה שמגלים לה מי היא, והיא הרגישה שהחיבוק הזה, הממשי ולא ממשי, החצי חלומי, הוא מהסוג השני – כזה שלא מבקש להגדיר את הגבול בינה לבין האחר, אלא רק להראות לה לרגע קצר איך זה מרגיש כשגבולות מתרככים ומגלים מתחתיהם אמת רכה יותר.

היא הרגישה איך עמוד השדרה שלה – אותו עמוד שתמיד נשא הכול לבד – מקבל עכשיו צל, גב, קו מקביל.
כאילו מישהו הניח מאחוריה עמוד שני, תאום, ואמר לו: אתה לא האחד היחיד שמחזיק.

ואז, כמעט בלי שהיא תשים לב, התחילה השאלה האחרת, זו שתמיד מופיעה כשהיא מרשה לעצמה להרגיש בטוח:

"עד מתי זה?
ומה הלאה?
והאם להשאיר את זה ככה, מהגב, בלי פנים, בלי עיניים?

האם להתהפך?"

התהפכות היא תנועה פשוטה של הגוף – כתפיים מסתובבות, ברכיים נעות, הצוואר מסתובב – אבל בתוכה, היא ידעה, זו פעולה מסוכנת.
בתוכה היא ידעה שזהו סף שמפריד בין חום לבין חשיפה, בין מגע לבין מבט.
להסתובב פירושו להפוך את החיבוק לקשר.
להפוך את המשענת למפגש.
כאילו לומר:  "אני לא רק נשענת. אני כאן איתך"

לחצ/י כאן למעבר לעמוד הבא