היא פחדה.
לא ממנו, אולי אפילו לא מהחיבוק.
היא פחדה מעצמה ברגע שבו העיניים שלה יפגשו את שלו ויעלו את כל הכמיהות שעליהן היא משתדלת לוותר.
"אולי אמנות החיבוק היא היכולת לשהות ברגע שבו היא עדיין לא יודעת אם היא רוצה להסתובב ולהביט בעיניים של מי שאולי נמצא שם, ואולי לא, כי לפעמים המבט דורש אמת גדולה מדי, בעוד שהמגע, אפילו המדומיין, מאפשר לה להיוולד מחדש בלי שהיא תצטרך להסביר מה היא מרגישה באמת."

היא כבר ידעה מה קורה כשהיא מסתובבת.
ברגע שהיא נותנת לעיניים להיכנס לתמונה, עולה מיד השאלון הפנימי:

האם הוא באמת כאן?
האם הוא רואה אותי או רק את הצורה שלי?
האם הוא יישאר אחרי שאניח עליו את כל המשקל, לא רק של הגוף אלא של השנים?
או שהוא יסתובב וילך, כמו אלה שהבטיחו לה פעם שהם לא הולכים לשום מקום.

היא נצמדה יותר לגבו, עדיין בלי לזוז.
זה היה רגע מוזר שבו היא הרגישה גם את הרצון להתהפך וגם את הפחד להישאר.
הגוף שלה כבר ידע: הוא קודם מבקש החזקה מווסתת, ורק אחר כך רוצה הדדיות.
"היא הבינה שאם יש סוד לחיבוק, הוא נמצא לא בידיים שמקיפות אותה אלא בנכונות שלה להפסיק לעמוד על המשמר, להפסיק להיות זו שמחזיקה את עצמה כל הזמן, ולאפשר לרגע אחד, אפילו אם אינו אמיתי, להיות המקום שבו העולם נהיה מעט פחות חד בלילה."

היא חשבה על כל החיבוקים שהכירה.

יש את החיבוק המהיר –
שני גופים נפגשים, טיח טיח, גבול קשיח, "שלום, מה נשמע", שחרור.
זה חיבוק של נימוס, היא תמיד הרגישה בו קצת זרה, כאילו החליפו לחיצת יד בגרסה משודרגת.

יש את החיבוק הרעב –
שמותח את הגוף שלה אחורה בלי לשאול, שוקע לתוכה, מערבב בבת אחת ריח, לשון, זיעה, נשימה, סחרור.
היא ידעה איך הוא מרגיש, ידעה איך הוא יכול להיות משכר, אבל גם זכרה את הרגע שבו היא כבר לא יודעת איפה היא נגמרת ואיפה הוא מתחיל – וזה הפחיד אותה.

יש גם את החיבוק המחניק  –
ששוכח להקשיב לגוף, שמחזיק חזק מדי, כאילו היא חפץ, כאילו היא הבטחה.
שם תמיד עלה בה צורך לברוח.

אבל החיבוק הזה, מאחור, היה משהו אחר.
הוא נעצר בדיוק לפני המקום שבו היא נבהלת.
הידיים שלו נותרו רכות, צמודות אבל משאירות מרחב דק של אוויר, כמו גבול לא כתוב:

כאן אני, כאן את, ובינינו מרחב שבו אפשר לנשום.

היא חשבה, בלי מילים, שזה החיבוק היחיד שבו היא יכולה להיות גם תינוקת וגם אישה בבת אחת:
להישען כמו תינוקת שמישהו סוף סוף מחזיק אותה בלי ליפול עליה,
ולהרגיש גם את העור שלה, של עכשיו, של בת-אדם בוגרת שרוצה להיות נוכחת ולא רק מוגנת.
"האם אפשר לחוש מגע שאיננו קיים, ואם כן – מה זה אומר על המגע שכן קיים ועל היכולת שלו לפספס אותנו גם כשהוא קרוב מספיק לשמוע את הלב שלנו?"

מחשבה משונה חלפה בה:
אם הייתי מחבקת מישהו ככה, איך זה היה מרגיש?

למעבר לעמוד הבא לחצ/י כאן