בְּעֵין הַסְּעָרָה - בְּשֹׁךְ הַסְּעָרָה?

אמנות החיבוק

(המשך)

האם הייתי מצליחה לדייק אותו ככה?

היא ידעה שכן.
היא תמיד ידעה לתת חיבוק טוב.
שם היא הרגישה בטוחה – כשהיא זו שמכילה, שהיא זו שמודדת את העוצמה, ששמה לב לגב, לנשימה, לאם השני נרגע או נסגר.
"אולי כל חיבוק הוא מבט אחר על עצמנו, דרך הגוף של מי שאולי נמצא שם, ואולי לא, כאילו המגע מלמד אותנו מי אנחנו לפני שאנחנו מסתובבות להביט בפניו של האחר".

לקבל חיבוק – זה כבר סיפור אחר.
לקבל חיבוק אומר להפקיד את הגב שלה בידי מישהו אחר, לוותר על העור השני, זה הדק, הבלתי נראה, שבו היא משתמשת כדי להגן על עצמה מעולם שהוא לפעמים גס מדי לרוך שלה.

והנה, עכשיו, החזה שלו הוא זה שמגן על הגב שלה.
עמוד השדרה שלה עטוף בעמוד השדרה שלו.
אם מישהו ייכנס לחדר עכשיו – הוא יראה אותם כיחידה אחת.

המחשבה הזו הייתה כמעט מבהילה.
יחידה אחת זו מילה גדולה מדי.

היא נעה מעט, בדחף לא רצוני, לראות אם הידיים יתקשו, אם החיבוק יתהדק, אם יש שם בעלות נסתרת.
אבל הידיים נשארו אותו הדבר – נאמנות, יציבות, מחזיקות אך לא סוגרות.
כאילו הוא אומר לה בלי קול:
אני כאן, אבל אני לא לוקח אותך לשום מקום. אני פשוט כאן.

היא חשה איך משהו בבטן מתרכך, כמו קשר שהיה שנים מהודק מדי ונאנח עכשיו לרגע ראשון של חופש.
והכאב הרך הזה, של מה שלא קיבלה פעם, עלה יחד עם משהו אחר – שקט.
" יש רגע שבו הזמן נעצר כדי להקשיב לנשימה שלי, וברגע הזה אני לא יודעת אם אני אחוזה במישהו או רק בשקט של עצמי, אבל השקט הזה מחזיק אותי כאילו הוא נולד בדיוק למידה של הצלעות שלי."

החדר היה מלא רעשים זעירים:
מקרר שמזמזם, צליל רחוק של מכונית, נשימה שהיא כבר לא ידעה להבדיל אם שייכת לה או לו.
הבד של החולצה שלו גירד מעט את העור שלה, לא מספיק כדי להפריע, מספיק כדי להזכיר לה שזה אמיתי.

והנה שוב, החשיבה הזאת:
אולי אני רוצה לראות אותו.
אולי אני רוצה לבדוק אם בעיניים שלו יש אותו רוך שיש בידיים.

התהפכות.
מילה קטנה, רעידת אדמה פנימית.

היא הרגישה את התנועה עוד לפני שביצעה אותה  –
הדמיון כבר סובב אותה, כבר הניח כף יד אחת על כתפו, כבר הרים את המבט.
ובתמונה הזו, הקטנה, שצצה בעיני רוחה, היא כבר ראתה את עצמה שואלת בלי קול:
אתה גם נזקק אליי או רק מחזיק אותי?
אתה כאן כי אני קלה לך בידיים או כי אני כבדה לך בלב?

הפחד מתשובה שלא תעמוד בזה החזיר אותה למקומה.
היא לא הסתובבה.
הגוף שלה נשאר עם הגב אליו, כמו מישהו שעומד בפתח דלת ולא חוצה.

 

למעבר לעמוד הבא לחצ/י כאן

 

 

הגיליונות הקודמים של נתיבים

(אל הגיליונות האלה ולכל שאר הגיליונות ניתן להגיע דרך "ארכיון" בתפריט הראשי)

Scroll to Top