"אולי יש בי מרחב שמתעורר רק כשאיש אינו מביט, מרחב שבו החיבוק אינו שאלה של נוכחות אלא של הדהוד, הדהוד של מה שהגוף שלי ידע פעם לשמור ומה שהנפש שלי מפחדת להחזיר לעצמה".

החיבוק מאחור הפך פתאום לדבר עדין עוד יותר – פשרה בין שני עולמות.
לא בדידות מזהרת, לא התמזגות מסוכנת, אלא מצב תלוי-באוויר שבו היא גם נשענת וגם שומרת על זכותה שלא להיראות עד הסוף.

היא הגניבה לעצמה עוד נשימה עמוקה אחת, כזו שמושכת את החום שלו עמוק לתוך בית החזה שלה, כמו תרופה איטית.
היא ידעה שאין ערובה לכלום.
גם החיבוק הזה יכול להסתיים פתאום – הידיים יחליקו, הגוף יחזור להיות רק שלה.

אבל באותו רגע אחד, שנמשך כמו חוט ארוך מדי של זמן, היא הייתה מוכנה להסתכן:
לא בלהתאהב, לא בלהבטיח, אלא בלהניח ראש אחד פנימה – אל תוך התחושה של להיות מוחזק בלי להעלם.

אם היה לה שם למקום הזה, אולי הייתה קוראת לו "אמנות החיבוק":
היכולת לגעת בגוף בלי לקרוע את הלב,
לעטוף עמוד שדרה בלי לשבור אותו,
להיות מאחורי מישהו לא כדי להסתתר ממנו – אלא כדי שהוא יוכל, סוף סוף, לנשום.

והיא חשבה, בלי מילים, כמעט כמו תפילה –
שאם פעם תצליח לחבק כך גם את עצמה,
בלי לברוח מעצמה ובלי להציף את עצמה,
אולי תוכל יום אחד גם להתהפך באמת,
להביט בעיניים של מי שמחזיק אותה
ולא להיבהל..
ובינתיים, היא נשארה בדיוק שם,

בין הגב שלו לחזה שלה כמו שזכרוּ אולי נולד, ובין הידיעה למגע, בתוך שקט שנדמה כמו חיבוק שלא ברור אם הגיע מבחוץ או מתוך העור שלה עצמה.

היא הרגישה את החום, את הנשימה, את התנועה הזעירה על גב הצלעות, אבל כשהעזה לשאול את עצמה אם יש שם באמת מישהו,

או רק הדהוד פנימי שהיא מפחדת לאבד אם תזוז – התשובה היחידה שעלתה הייתה רכות.

ולפעמים, היא חשבה, רכות מספיקה כדי להאמין.

מספיקה כדי להישען לרגע אחד בלי ליפול.

                                                                    – סוף –