בהתחלה היא בכלל לא הייתה בטוחה שזה חיבוק.
זה התחיל כמו תיקון קטן של המציאות, תזוזה דקה של האוויר סביבה, כאילו מישהו החליט בשקט להזיז את הגבול בינה לבין העולם בלחיצה אחת עדינה.
היא שכבה קרוב  לקצה המיטה, על צידה, בתנוחה כמעט עוברית.
 לא עייפה ולא ערנית, כשכל היום מתקפל לתוכה כמו מפה גדולה שמישהו מקפל בחוסר סבלנות – ופתאום, בלי דרמה, בלי הכרזה, בלי "אפשר?" – היו ידיים.

לא נפלו עליה.
לא תפסו.
לא משכו.

פשוט הופיעו על הבטן, מאחוריה, מסדרות את עצמן סביב המותניים שלה כמו משפט שמתיישב סוף סוף במקום הנכון.

הגוף שלה תמיד ידע לזהות מגע שתובע ממנו יותר מדי.
הפעם זה היה מגע מהסוג השני – נוגע לא נוגע – כאילו מי שמחבק יודע בדיוק כמה משקל להניח עליה כדי שלא תיבהל: מספיק כדי שתוכל להישען, לא מספיק כדי שתרגיש לכודה.

"חיבוק טוב הוא תמיד דבר טוב, לא? השאלה: האם את מוכנה להיות מורגשת?"

היא נשארה לרגע בלי לזוז.
יש רגע כזה, דק, שבו הגוף מקדים את המחשבה, והיא הרגישה אותו מתרחש בתוכה – הציר הקטן שבו אפשר לבחור: לברוח קדימה, להתקשח, או לתת לעצמה לשקוע מילימטר פנימה.

"הידיים האלה אולי ייעלמו, עלה בה הבזק מוכר, מהיר.
אולי הן רק כאן לרגע. אל תתרגלי".

אבל הגוף כבר הכיר את החום.
הגב שלה נצמד אל החזה שמאחוריה, והיא הרגישה איך הוא הופך לה משענת. לא קיר, לא מחסום – משענת.
משהו לעמוד עליו רגע, מבלי שיצפו ממנה לעמוד זקופה לבד.

היא לא ראתה את הפנים שלו.
העובדה שלא ראתה אותם הייתה כמעט הקלה.

חיבוק מקדימה – היא חשבה – תמיד דורש ממנה יותר מדי:
עיניים, פרצוף מסודר, חיוך, תגובה, להבין מה הוא צריך ממנה, לזהות אם יש בו גם רעב, אם יש תביעה, אם יש שם שאלה נסתרת, "את שלי או לא?", "את מחזירה לי או רק לוקחת?".
"יש מגע שמחזיק אותך מבחוץ, ויש מגע שמחזיר אותך פנימה. זה היה מהסוג השני".

חיבוק מאחור, לעומת זאת, משאיר לה פריבילגיה נדירה: להיות מוחזקת בלי להיבחן.

הוא לא רואה את העיניים שלה מתערפלות, לא רואה את הצוואר נדרך, לא רואה איך הנשימה שלה משתנה.
הוא רק מחבק.

והיא רק שכבה
לכאורה.
היא חשבה לעצמה:

לחצ/י כאן למעבר לעמוד הבא